פוסט קצת מתבכיין, על מה שיש ומה שאין
נולדתי כקוראת ומהרגע שיכולתי ביקשתי שילמדו אותי לקרוא. אחותי הגדולה כבר למדה לקרוא בכיתה א' ואחד הזיכרונות הראשונים והנעימים שלי הוא שאבא מלמד
לילה, לפני כשלושים שנה, אני בת 19 בערך, חיילת. נוסעת חזרה עם נהג מהבסיס לאחר סיור מוקדם לפני טיול. הייתי משק"ית חוו"יה, חינוך
לא שרצינו להתחתן ברבנות, ממש לא. אבל יש משהו מעצבן בכך שמראש את לא יכולה להתחתן בארץ שבה את חיה, עובדת ומשלמת מסים.
שלוש פעמים בחודש, ולא, זה לא מה שאתם חושבות, הלוואי. שלוש פעמים קיבלתי מחזור בחודש האחרון, שלוש. פעם ראשונה אמרתי סבבה, אני בת
איזה כיף שוב נרשמתי לשקטי. פסטיבל הנשים האהוב עלי. כמה מחשבות על למה בעצם אני אוהבת כל כך להשתתף בו? אנחנו באות בכל
כלי נגישות