כל יום אחרי שגמרתי (אז עוד אמרו גמרתי) את בית הספר הייתי הולכת לבית של סבא וסבתא. היה להם בית פרטי עם גינה והמון עצים. ואחרי שהיינו אוכלות צהריים (סבא היה בדרך כלל בקופת חולים) היינו יושבות במרפסת ואוכלות גלידת וניל מתוך גביעי מתכת צבעוניים.
הגינה שלהם הייתה עבורי עולם ומלואו. טוב שהבית נהרס כי בטח אם הייתי חוזרת לשם היא הייתה נראית לי נורא קטנה, (בכלל אני לא חוזרת למקומות שקיימים לי בדמיון לא לבית בבת ים עם הגן הציבורי ממול שאני מעדיפה לזכור אותו כפארק ענק ולא לבית שההורים שלי מכרו ברמת השרון. בכלל אני מעדיפה את הדמיון, יותר טוב ככה).
את הגינה אני זוכרת כענקית, סבתא הייתה תולה את הכביסה על החבלים בגינה ואני אהבתי לשכב בין העשבים ולראות את הכביסה הלבנה על רקע השמים הכחולים.
אחר כך היינו נכנסות הביתה ומסתכלות באלבומים הצבעוניים, היו שם תמונות של חיות, וסבתא הייתה מספרת לי על החיות שהיו אצלם בבית בווילנה, לאבא שלה היו טחנות קמח והיא היה סוחר חיטה גדול ואני דמיינתי אותה ואת האחיות שלה משחקות בקמח ומסתחררות בתוך האבקה הלבנה. והיו גם אלבומי תמונות של כל הקלסיקנים הגדולים, רמברנט ורפאל ולאונרדו דה וינצי, שאחר כך אחרי הצבא נסעתי לראות אותם בכל המוזיאונים באירופה, והיו גם אלבומים של סבא מפחידים שבהם הייתי מסתכלת כשסבתא לא הייתה רואה ושם היו כל מיני שלדים ותמונות של מלאך המוות נלחם באנשים והרופאים מנסים להציל אותם ופחדתי מה יהיה עם יום אחד יבוא מלאך כזה וסבא לא יצליח לנצח אותו?
כשכבר היינו מתעייפות מהתמונות היינו הולכות לנוח בחדר שינה סבתא הלכה לישון ואם היה חם הדליקה את האיר קונדישינר שהיה כמעט היחיד בעיר ועשה המון רעש אבל הצליח קצת להשכיח מסבתא שהיא בבת ים ולא בברלין הקרה והיפה.
ואחרי שסבתא קמה היינו שותות במטבח בספלים הכי יפים תה שכדי לקרר לי אותו סבתא הייתה שופכת לי אותו לקערה קטנה.
לפעמים היינו אופות עוגיות "מנדלברויט" או אם זה היה בפורים אוזני המן עם פרג ואחר כך הייתי הולכת הביתה כי אמא כבר גמרה לעבוד וחזרה הביתה.
סבתא הייתה נותנת לי קופסת עוגיות שלפעמים הייתה מגיעה איתי הביתה ולפעמים הייתי אוכלת בדרך חזרה. ואז כבר לא הייתי אוכלת כלום בארוחת ערב והייתי מקבלת צעקות אבל זה כבר סיפור אחר.
רק אצל סבתא אהבתי לאכול וזה היה משגע את ההורים שלי, לא משנה שסבא שלי הרופא אמר להם מאה פעם שילד לא מת מרעב בבית עם אוכל, אמא שלי הייתה צריכה לראות אותי אוכלת בעיניים שלה. בסוף כל כך נמאס לי מזה שהייתי משאירה את האוכל בפה והולכת לשירותים יורקת אותו ומורידה את המים זה עבד עד שיעל תפסה אותי והלשינה עלי ואז גם המשיכו הצעקות וקיבלתי עונש חינוכי במיוחד – סגרו אותי בשירותים – באמת טוב שאמא הייתה מורה.
אצל סבתא לעומת זה אהבתי הכול, את הקלופס עם הביצה באמצע, את המרק עוף, את הקומפוט עם השזיפים ובעיקר את הגלידה והעוגיות. מה שלא אהבתי היה למצוא אותה במטבח חובטת בדג המסכן ששחה קודם אצלה באמבטיה ומפלחת את קרביו. בשביל הגפילטעפיש של יום שישי.
המלחמה על האוכל הפכה למלחמת העצמאות שלי, בעיקר ביום שבת בבוקר כשאבא שלא ממש ראינו אותו כל השבוע כי הוא היה יוצא מוקדם לנמל שם היה אחראי על התפוזים שמפליגים באוניות וחוזר מאוחר בלילה, ניסה בבת אחת להשלים את כל מה שהוא לא הספיק במשך השבוע היה מכין לנו ארוחות של סלט וחביתה כל מה שלא אהבתי לאכול, הייתי מסתכלת על כולם מערימים כף עמוסה בירקות ומכניסים לפה וזה היה נראה לי כאילו הם אוכלים זבל. "אתם אוכלים זבל" רציתי לצעוק להם "אתם לא מרגישים".
אבא לא אהב את ההשתמטות שלי והייתי מקבלת צעקות על זה שיהיו חסרים לי אבות מזון שאגדל, לי יותר היה נראה שחסר לי עכשיו אבא שלא יצעק עלי אבל חשבתי שאולי האבות מזון גם יהיו שווים פעם משהו.
אמא בסוף הייתה אומרת לו בשקט "ליב הר" ואף פעם לא הבנתי מה הקשר בין קפה ליבר לזה שמפסיקים לצעוק עלי.
אז ברחתי לסבתא, שם יכולתי לאכול גלידה ועוגיות בשקט בלי שאף אחד יצעק עלי ולשחק בתכשיטים, שרשראות פנינים ואבנים טובות שהתחבאו בקופסאות שבארון של סבתא ואם היא ראתה שאני ממש עצובה היא הייתה מרשה לי לשחק בחיות הזכוכיות שבמזנון. אחר כך גדלתי בסוף ולא היו חסרים לי אבות מזון ואפילו השמנתי אבל סבתא שלי , עם השרשראות, הסיכות והעוגיות והאור הטוב בעיניים חסרה לי עד היום.