לא שרצינו להתחתן ברבנות, ממש לא. אבל יש משהו מעצבן בכך שמראש את לא יכולה להתחתן בארץ שבה את חיה, עובדת ומשלמת מסים. את ואהובך שהוא אזרח ישראלי, עובד מדינה ושרת בצבא ובמילואים אבל מה לעשות לא יהודי. האמת שאני הסתפקתי בחתונה אצל ההורים שלי בגינה, עם טקס מקסים שיצרנו יחד עם האגודה לזכויות האזרח ונוהל על ידי עורכת דין מטעמם, זה היה לפני 15 שנה אז שכחתי את שמה לצערי.
בטקס ברכו אחיותיי המקסימות והאחייניות החמודות שלי, אימא שלי, חברותי וחבריו של בן זוגי. הצלם היה חבר וגם הדי, ג'יי והאווירה והאוכל היו נהדרים.
אבא שלי ביקש יפה שנתחתן גם באופן רשמי, וש"ס שבדיוק היו אז במשרד הפנים התחילו לנסות לעשות בעיות לבן זוגי כשרצה לחדש את הדרכון, אז החלטנו להתחתן בקפריסין. היה מצחיק והזוי קצת, שאפרודיטה, לא פחות ראש עיריית לרנקה יכולה לחתן אותנו ולא ראש עיריית תל אביב למשל, אבל זה מה שהיה. לצלילי מרש החתונה שנוגן בטייפ, ויחד עם אפרודיטה, חתמנו על המסמך המשפטי בעיקר, בילינו יומיים במלון בלרנקה וכשהתעודה שנדדה בין השגרירויות השונות הגיעה לארץ,נרשמנו במשרד הפנים כזוג נשוי.
הייתה חתונה מקסימה, נהניתי מכל רגע, וכשאחרונת האורחות עזבה, אמרתי ספק לה ספק לעצמי, "חבל שזה נגמר" והיא ענתה לי "זה לא נגמר, זה רק מתחיל", וכמה שהיא צדקה. מאז ועד היום אנחנו חמש עשרה שנים יחד, עם ילד משותף, ילדה שהפכה למשותפת ובשנה האחרונה נכד מקסים. כמה למדנו וכמה החכמנו באמנות הזוגיות וכמה עוד יש לנו ללמוד. אז כמו שאמרנו אז אחד לשני, בלי שידענו ששנינו נאמר אותו דבר "לחבר הכי טוב שלי שהוא גם הגבר שאני אוהבת" מאז ועד היום ולתמיד. בלי הרבנות ועם הרבה אושר.
