לילה, לפני כשלושים שנה, אני בת 19 בערך, חיילת. נוסעת חזרה עם נהג מהבסיס לאחר סיור מוקדם לפני טיול. הייתי משק"ית חוו"יה, חינוך וידיעת הארץ, בוא נגיד שהייתי יותר חינוך מידיעת הארץ, הרעיון להוביל אחרי, עם חוש הניווט המזעזע שלי, חיילים הבעית אותי.
לשמחתי הסכים מפקד הבסיס שאסע עם רכב ואחד הנהגים לסיור מוקדם, נדמה לי שזה היה בבקעה, או בצפון. זה היה יום חמישי בלילה ולאחר שסיימנו את המסלול הוא היה אמור להוריד אותי בכפר הירוק, גרתי אז ברמת השרון ולהמשיך לביתו.
בדרך ראינו חייל שהיה לי מוכר, שעצר טרמפ, עצרנו לו, הוא מאוד שמח לנסוע איתנו עד לרמת השרון, זכרתי את השם שלו ואת זה שהוא למד קצת מעלי, גם ידעתי אפוא הוא גר. לרגע לא חששתי, עכשיו אני חושבת שאולי זה מוזר שהוא התיישב לידי ולא מאחורה. וכך נסענו הנהג, אני ומצדי החייל, נקרא לו י'.
לאורך הדרך י' החל לעשות מה שקראנו אז "לשלוח ידיים". ותזכרו את הסיטואציה, לילה, אנחנו עשינו לו טובה ולקחנו אותו טרמפ, ומצדי השני, חייל נוסף נהג מהבסיס שהכיר אותי. הרי בשנייה יכולתי לבקש מהנהג לעצור ולהוריד אותו. אבל האמת היא שלא יכולתי. הייתי משותקת, קפואה לאורך הנסיעה כולה.
כשירדנו בצומת הכפר הירוק, הוא התנצל, ואני מרוב מבוכה , אני עוד אמרתי לו ששום דבר לא קרה והכול בסדר. כל כך בסדר שאני זוכרת את זה במדויק היום, 30 שנה אחרי.
לא סיפרתי את זה. רק עכשיו עם עמנואל רוזן פתאום הבנתי שזו הייתה תקיפה, פגיעה. כזאת שנצרבת, בגוף, בנשמה. אני לא כועסת על הילדה שהייתי, לקח לי הרבה שנים לקבל בעלות על גופי, להבין שהוא שייך לי, שזה שמישהו רוצה ממני , זה לא אומר שאני צריכה לתת.
רק אם מי שבסוף התחתנתי איתו הרגשתי שאני יכולה להיות קרובה אליו גם ללא מגע, שלא חייבים מין כדי ליצור קרבה.
אז לכל מי ששואל, טוען, "אז למה לא הן לא מגיבות, מתלוננות", לפעמים פשוט אי אפשר. לפעמים זה לוקח 30 שנה.
