איך התחלתי לקרוא?

נולדתי כקוראת ומהרגע שיכולתי ביקשתי שילמדו אותי לקרוא. אחותי הגדולה כבר למדה לקרוא בכיתה א' ואחד הזיכרונות הראשונים והנעימים שלי הוא שאבא מלמד אותי לקרוא מתוך "דנה נמה דנה קמה".

זה די מוזר כשאני חושבת על זה כי תמיד הייתי יותר קרובה לאמא והיא גם הייתה מורה. אבל זה מה שאני זוכרת, את אבא מלמד אותי לקרוא.

יש מין איכות של צילום ישן לזיכרון הזה, מין אור חם  אדמדם זהוב שעולה ממנו כמו צילום בגווני ספיה, ואני אסירת תודה לזיכרון הזה כי הוא אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים והנעימים שלי עם אבא שלי.

למדתי מאד מהר ואבא היה מאד גאה בבת המוכשרת שלו – כי אצלנו במשפחה  אחי הגדול היה הכי מוכשר בכל, אחותי הייתה יפה וחמודה ואני קראתי.

ומאז שהתחלתי לא הפסקתי. את ההתחלות של הכתיבה אני מוצאת דווקא בדמיון. הייתי שוכבת בלילה במיטה מן הסתם אחרי שביקשו ממני לכבות את האור בפעם המאה, ומדמיינת או בעצם ממציאה לעצמי סיפורים. על נסיך שנופל משמיים דווקא לחלון של הדירה שלנו בקומה הרביעית בבת ים, על בנים מהכיתה, רמי השחרחר ודוד עם השיער הזהוב. כבר מגיל צעיר הייתי חזק בענייני רומנטיקה.

עוד זיכרון ברור שלי הוא מגיל  שמונה, יש לי יום הולדת ואני בחנות ספרים מושיטה את ידי למדף ולוקחת משם ספר ששמו וכריכתו הצבעונית שובים את עיני ומאוחר יותר את ליבי, "האריה, המכשפה וארון הבגדים", שם נפלא לספר נפלא שפתח לפני דלתות וארונות לעולמות אחרים.

אחר כך אהבתי גם את "יותם הקסם" שהפך בתרגום מאוחר יותר של אורי אורלב סופר נפלא בעצמו ל"קאיטוש המכשף". ספר שהבן שלי מאוד אהב כשהקראתי לו לשמחתי הרבה, קשה לו לקרוא ספרים ארוכים כל כך אז אני מקריאה לו וכך אני חווה שוב את הנאת הקריאה – הפעם מנקודת מבט של קוראת בקול.

אחר כך כתבתי יומן ומאוחר יותר מכתבי אהבה לחבר הראשון שלי שבשנתיים בצבא כתבתי לו לפחות מכתב ביום, אז גם הפסקתי עם הדמיונות כי הרגשתי שאני חיה את החלום. כשנפרדנו כתבתי כמה שירי אהבה וכבר לא היה לי למי לכתוב מכתבים.

דרך האינטרנט גיליתי שוב את הכתיבה, ניהלתי שני רומנים במכתבים שגרמו לי להבין שאם אני יכולה לגרום למישהו לאהוב את הדמות שהמצאתי לו במילים אז אני כנראה באמת יודעת לכתוב.

בגיל ארבעים החלטתי להגשים חלום וללמוד תסריטאות. בלימודים הייתי מאושרת, כתבתי סצנות ותסריטים וגיליתי את היכולת לכתוב, רק שקצת נבהלתי גם באמת לעבוד בזה. ואז גם הבנתי שיש לי סיפורים לספר וזה לא חייב להיות תסריט זה יכול להיות סיפור.

אבל באיזשהו מקום אני חושבת שאני עדיין יותר קוראת מכותבת, קריאה היא צורך מהותי, ראשוני, בסיסי אצלי אני לא יכולה לתאר את החיים שלי בלעדיה.

אני מאד רוצה לכתוב ואני אוהבת את זה אבל זה מלווה אצלי בהמון פחדים ומחסומים זה לא פשוט וקל כמו הקריאה.

אולי דרך הבלוג אני אוכל למצוא את הדרך לכתיבה, להרגיע את הפחדים, להשתחרר מהחששות והחרדות. ולחזור למה שהייתי עושה באופן טבעי כל כך כילדה, לחלום ולדמיין.