שלושה ימים בשקטי, בשבט הנשים המופלא שאני כל כך אוהבת, טקסים, שירים, ריו אביירטו במים, סדנאות, צ'אי שופ, הכול כמו תמיד אבל אחר. אני מוצאת את עצמי עוקבת אחר נשים ובנותיהן, הפעם היו המון או שפשוט ראיתי אותן יותר, גם איתי בחדר היו שלוש חברות אהובות שהגיעו עם הבנות המקסימות שלהן, פיות.
יש איזו עננה שמלווה אותי, אני לא מנסה להשתחרר ממנה, אני בודקת אותה, מנסה להיות איתה, להתיידד, להבין, ובסוף זה מגיע, אימא, אני פשוט מתגעגעת לאימא. השקטי גם מעלה בי זיכרונות מהשקטי שלנו יחד. איזה אושר זה היה לחלוק איתה ועם אחותי את הפסטיבל. כמה הייתי גאה בה על שהשתתפה, נפתחה, פתחה את הלב, שרה,רקדה איתנו במים.
בטקס הסיום בשיר "ברוך שעשני אישה" משהו נסדק בי, הדמעות שעמדו בגרון, הגיעו לעיניים ונעצרו שם. אחרי הטקס ניגשתי לצ'אי שופ, לצ'אי אחרון ופרידה. ראיתי שם אישה עם עיניים טובות, משקפים ושיער לבן, כמו של אימא, נפלתי על כתפיה ופרצתי בבכי, אחרי שביקשתי רשות וקיבלתי, סוף סוף התייפחתי, געיתי, הכול יצא, הגעגועים, האימה, זה שהיא רגע פה ורגע לא, והאישה הטובה שאינני יודעת את שמה חיבקה אותי וליטפה וסיפרה לי איך בטקס נזכרה בבעלה והתגעגעה אליו. אחר כך הגיעה ניבי ושוב הייתה לי כתף לבכות עליה. עד שזה נגמר. הרגשתי הקלה. השקטי שלי הסתיים בבכי. יש גם בכי טוב, שמקל ומשחרר.
היום בבוקר התקשרתי הביתה ואימא ענתה, צלולה, אוהבת כמו פעם, שאלה איך היה, שמחה שנהניתי ושמחה שאמרתי לה שאבוא היום אחרי העבודה. רגע של חסד. מה שהבנתי בשקטי שלא משנה מה יהיה ומה יביא לנו העתיד. אימא שלי אוהבת אותי ואני אותה. אני תמיד אזכור את זה גם כשהיא אולי כבר לא. תמיד יש מגע, חיבור, חיבוק, אהבה.