פרויקט הילקוטים תפס אותי לא מוכנה, או שזה הגיל או משהו שהדחקתי, אני לא זוכרת כמעט כלום מכיתה א, ובטח שלא מהיום הראשון. קראתי בקנאה ובתדהמה את התיאורים המפורטים עד רמת צבע הילקוט ומה היה בסנדוויץ'. כלום.
לעומת זאת אני זוכרת מצוין את ימיו הראשונים של הבן יקיר לי בכיתה א. הוא לא ממש אהב את בית הספר מהרגע הראשון, באתי לקחת אותו וקיבלתי פצצת אנרגיה שלא יודעת מה לעשות עם עצמה, אחרי שארבע שעות ישבה בשקט, בכל זאת הבין שהחוקים כאן אחרים. הפצצה רק חיכתה להתפרק לאימא בידיים.
אני שלא הערכתי נכון את האתגר, ועבדתי אז בטלוויזיה החינוכית, נידבתי אותו בשמחה להשתתף בתכנית הפופולרית של אז "החדר של חני", כילד שעלה היום לכיתה א. וכך הוספנו חטא על פשע, התרגשות על התרגשות ובתום הצילומים נאלצתי לרדוף אחריו ברחבי מסדרונות התחנה ותאמינו לי יש שם הרבה מסדרונות. בסוף זה נגמר בבכי, על הגג, של שנינו.
במשך השבועיים הראשונים הוא היה חוזר כולו טעון ומפורק ולא כל כך ידע מה לעשות עם עצמו, הוא השקיע את כל היכולות והאנרגיה שלו רק בלהחזיק מעמד ובבית הוא התפרק, אחרי כמה ימים הוא אמר לי "אימא, אני וביה"ס לא כל כך מסתדרים", ואכן המורה אמרה שהוא ילד שקט ומופנם – ותאמינו לי שזה הילד הכי פתוח וידידתי שרק ניתן למצוא, ולאחר שיחה התברר שיש לו קשיים בכתיבה, בעיקר בהעתקה מהלוח. ושלביה"ס בעצם אין מה להציע וכך נכנסנו למסלול מוכר ויקר של אבחונים, ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת.
בנוסף חברה סיפרה לי על חברה המטפלת בשיטת אלבאום, רעות, ושמחתי לצרף אותה לטיפול. הבן יקיר שהפך גם לבן יקר גילה התנגדות גם לריפוי בעיסוק וגם להוראה מתקנת עד שבסוף זה הפך לשביתה איטלקית, לעומת זאת עם רעות החיבור היה מיידי.
הפגישות נחוו מצידו ככיף, היו שם הרבה צחוק, מגע ומשחקים. רעות עזרה גם לי להבין למה הוא זקוק – למשל שקשה לו לפעמים עם הגבולות של עצמו ומגע של חיבוק חזק יכול לעזור. הוא נהנה מאד מהמפגשים וחיכה להם ובין קפיצות הצפרדע והמסאז'ים וכמובן בצירוף הריפוי בעיסוק וההוראה המתקנת חל שיפור גדול.
קצב הכתיבה וההעתקה שלו השתפר מאד, ולאט לאט קיבלתי דיווחים מהמורה על ילד נבון ופטפטן (דומה יותר לילד שאני מכירה מהבית), התחלתי לשמוע ממנו שבית הספר זה גם כיף והוא אפילו התחיל לקרוא ספרים להנאתו.
לא פשוט היה לילד שלי לעבור מהגן לבית הספר ולא היה פשוט להורים שלו גם. לבדוק יומן ומחברות, להשלים חומר, לברר אצל חברים מה היו השיעורים, ולעזור לו להכין אותם, מדי פעם לקנות שוב, ספרים, חוברות, מחברות וקלמרים שנעלמו.
ועם זאת אסור לשכוח שלמי שהכי לא פשוט זה לילד עצמו, לא לכל אחד מתאים לשבת ארבע וחמש שעות על הכיסא במקום להתרוצץ בחוץ, לא לכולם קל עם המולה של עוד עשרים וכמה ילדים, ההתארגנות לא תמיד פשוטה, ולא תמיד המסגרת יכולה להתגמש עבור כולם.
עם הרבה סבלנות מצד המורים, עזרה ממרפאות בעיסוק, מורות ומורים להוראה מתקנת, אבחונים ועמותת ניצ"ן הנפלאה בה אנו נעזרים גם היום כש"הילד" כבר מתחיל תיכון, וכמובן המון השקעה ורצון מצדו ומצדנו נראה לי שאפשר לסכם שהמעבר בסופו של דבר עבר בהצלחה.
שלחו מסרון עם המילה צימאון ל- 5656 ותרמו 10 ש"ח לרכישת ילקוט לילד שאין לו.
[youtube zZid3_jzYto nolink]