עד היום אני מרגישה את התחושה בקצות האצבעות למרות שעברו כבר יותר מעשרים שנה, את ההרגשה של אבן חצץ קטנה ומשוננת, הגוש שהכניס את אימא ואותנו לסיוט של חצי שנה.
זה שהיא הרגישה אותו ורק אז הלכה להיבדק, זה שהוא הגיע לגודל כזה שאפשר היה להרגיש אותו, זה כבר אומר שזה היה מאוחר. למזלנו לא מאוחר מדי. הרופא אמר שזה עניין של כמה שנים עד שהגוש גדל לכזה גודל.
לפחות אחרי שהיא הרגישה אותו, היא הלכה לרופא ומשם זה היה כבר היה מהר, ממוגרפיה, תשובה, תור לניתוח, ואז זה היה עוד בתקופה שהחולה הייתה צריכה להחליט אם היא מסכימה לכריתה מלאה או חלקית, אני זוכרת את ההורים שלי מתרוצצים בלילות בין רופאים, בסופו של דבר אימא השתכנעה שעדיף כריתה מלאה, ונכנסה לניתוח כמו לרולטה רוסית, היא לא באמת ידעה איך היא תתעורר.
בסופו של דבר אמרו לה אחרי הניתוח שבגלל המיקום של הגוש והגודל שלו לא הייתה ברירה ובכל מקרה היה צורך בכריתה מלאה, וגם של הבלוטות בבית השחי, כי היו גרורות.
שלושה שבועות אחרי ההתאוששות מהניתוח הקשה, היא כבר הייתה צריכה להתחיל לעבור טיפולים כימותראפיים. ואם יש משהו שאימא שלי שונאת וממש לא יודעת איך עושים את זה זה להקיא. ומה לעשות זו הייתה אז חלק מעסקת החבילה של הטיפולים. בהתחלה בכינו ביחד איתה כשהייתה מבקשת את נפשה למות, אחר כך כבר צחקנו ובסוף נמצא פתרון בדמות אחות שבאה להזריק לה זריקת הרגעה בבית.
וכך אני בגיל 25 חזרתי הביתה, כדי שהבית עם אבא, אימא ואחותי הקטנה שלמדה אז לבגרויות ימשיך לתפקד.
כשאימא הייתה מרגישה טוב יותר כשבוע לאחר הטיפול הייתי מסיעה אותה לבית הספר כדי שתחזור ללמד, ואחרי שלושה שבועות כשהתאוששה, שוב התחיל הכול מההתחלה. היא סיימה את הטיפולים, ומאז אנחנו חוגגים לה שני ימי הולדת. לאחר חמש שנים היא "הבריאה" באורח רשמי. אבל הפחד נשאר לתמיד.
אימא הייתה מעל 50 כשחלתה, אם הייתה עושה את בדיקות הממוגרפיה החל מגיל 50, לפחות חלק מהסיוט הזה היה נמנע. אנחנו, אני ושתי אחיותיי נבדקות החל מגיל 40, ממוגרפיה, אולטרא סאונד וכירורג שד (אני מצאתי רופאה נחמדה).
את הסיוט שאימא עברה, אני מקווה שנחסוך מעצמינו, אבל תעשו טובה ותלכו להיבדק שתחסכו את זה גם מעצמכן.
ועוד משהו, כשאימא עמדה להשתחרר מבית החולים, עזרתי לה להתלבש, והיא הייתה אובדת עצות, איך תצא ככה הביתה ותסתובב, עם חזייה ריקה בצד אחד? פתאום כמו מלאך, מלאכית יותר נכון, הופיעה אישה שלקחה אותה לשיחה ונתנה למה מעין מילוי, זמני לצאת אתו, עד שיהיה לה פתרון אחר.
לאחר שהאישה הלכה, אימא הייתה מעודדת יותר, לא רק כי פתאום היה לה קל יותר לצאת, כי האישה הייתה מעמותת "יד להחלמה", עמותה בה מתנדבות נשים שחלו בעצמן והחלימו, ומבקרות נשים שמשתחררות מבית החולים כדי לסייע להן בשלב קשה זה.
ואימא אמרה, כשאני אחלים זה מה שאעשה. ובאמת כשרק יכלה, הצטרפה לעמותה הנפלאה הזו, והייתה תמיד בכוננות, ליסוע לבית חולים לעזור לעוד אישה להשתחרר ולעבור ביתר קלות את המחלה, להראות לה דוגמה שאפשר להחלים ולחזור לחיים רגילים אחרי המחלה.
אז אפשר להחלים מסרטן שד, גם בשלב 4, שזה שלב מתקדם כמו שאימא הייתה, אבל היום באמת שלא צריך להגיע לשלב הזה בכלל, תעשו לעצמכן טובה ותבדקו.