יש ספרים שקוראים לי, לוחשים מתוך הערימה. ככה הרגשתי כשהייתי בת שמונה, במרתף חנות הספרים באלנבי, כש"האריה, המכשפה וארון הבגדים" קרא לי מהמדפים. וכך הרגשתי במשרדי "סלונה", כשמתוך ערימת הספרים, בחרתי בספר ירקרק בעל השם המוזר מעט "גל" שלא שמעתי עליו דבר.
קראתי אותו ורציתי לכתוב עליו פוסט, אבל התחלתי לקרוא עוד ספרים, עד שראיתי בדף של ידיעות ספרים בפייסבוק הפנייה לראיון של סמדר שיר ב"ידיעות אחרונות" במוסף "7 ימים", עם המחברת, והחלטתי שהיקום מוסר לי משהו.
ב26 לדצמבר 2004, יום לאחר חג המולד, התכוננה משפחתה של סונאלי דרניאגלה, לצאת מאתר הנופש האהוב עליה יאלה, בסרי לנקה ולחזור לביתם בלונדון לאחר שבילו את חג המולד עם משפחתה בסרי לנקה. המשפחה כללה את סונאלי, בעלה סטיב, שניהם דוקטורים לכלכלה, שני ילדיה, ויקרם כמעט בן שמונה חובב הטבע הנלהב, מאלי בן החמש והוריה של סונאלי, תושבי סרי לנקה.
ואז הגיע הגל. יש משהו מצמרר בקריאת העמוד הראשון, אפילו הפיסקה הראשונה, שהזכיר לי קריאה בספרים כמו "שלך, סנדרו", או "נערה מברלין" בהם אני יודעת משהו שהדמויות עוד לא יודעות, כמו בהצגת ילדים אני משתוקקת לצעוק, "תברחו כבר, תכף הנאצים יבואו", או במקרה הזה הצונאמי.
הסוף ידוע מראש אך המתח נשמר, מה יקרה, יצליחו לברוח, איך ואם לא מה יקרה להם. התחושה הכבדה היא חלק מהקריאה, אני יודעת שאי אפשר לשנות את ההיסטוריה, אבל כל הזמן מקווה שמשהו ישתנה עבורם.
הספר מתחיל במשפט "בתחילה לא ייחסתי לכך חשיבות, האוקיינוס נראה מעט קרוב מהרגיל למלון, זה הכול", ואני כבר רוצה לצעוק לעברה, תברחי, תיקחי את מי שיקר לך ותברחי. חברתה היא שהפנתה לכך את תשומת לבה, אותה חברה שאומרת לה ערב קודם כשהיא מביטה בילדים המשחקים בחדר "החיים שלכם הם חלום".
חלום שהתנפץ למחרת כשגלי הצונאמי הפכו את הג'יפ בו ניסו להימלט והטביעו את בעלה של סונאלי, שני ילדיה, הוריה וחברתה. ובאופן בלתי ברור השאירו אותה בחיים. או במה שנותר מהם.
ובזה בדיוק כוחו של הספר. זה אחד התיאורים האמיצים והכנים ביותר של התמודדות עם אבדן שקראתי. אבדן בלתי נתפס הן למחברת והן לקוראים. בני משפחתה שחיים בסרי לנקה, שומרים עליה לבל תיטול את חייה, אחר כך היא מתעללת במשפחה שעברה לגור בבית הוריה, ובסופו של דבר היא מוצאת בעצמה כוחות לחזור מעט לחייה הקודמים.
היא מבקרת מדי פעם בביתה בלונדון, אך מעתיקה את מרכז חייה לניו-יורק. שם באנונימיות בה אף אחד לא מכיר את סיפור חייה והזיכרונות אינם קופצים עליה מכל פינה היא מצליחה לחצוב לעצמה פיסת חיים.
בראיון לסמדר שיר שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות",מספרת דרניאגלה, "הדבר היחיד שאני יכולה להגיד הוא שהחיים נגמרים, אבל האהבה לאלה שכבר לא חיים אף פעם לא נגמרת. לכן הייתי מעדיפה שיציגו את הספר שלי כסיפור אהבה". והיא מוסיפה " כתבתי כדי להרגיש אותם, כדי לשמור אותם חיים בזיכרוני בתור אנשים שאני אוהבת ושבמקום הנוכחי שלהם, שאין לדעת היכן הוא, ודאי ממשיכים לאהוב אותי. כל שורה נולדה בייסורים".
"בסרי־לנקה לא יכולתי לכתוב מפני שהרגשתי שהרוחות שלהם מעופפות סביבי. בלונדון לא הצלחתי לכתוב מפני שכל מראה קטן הזכיר לי אותם. הלכתי בשכונה שלי, באביב, וראיתי מולי את הבנים שלי מאכילים את הציפורים. במפתיע, דווקא ניו־יורק, שאליה לא היה לי שום קשר, אפשרה לי להצמיח שורשים…
כשהתחלתי לכתוב הרגשתי שאני מחזירה אותם לחיים. פתאום חזרה אליי התובנה שפעם באמת שמעתי במו אוזניי את המילה 'אימא' ושבאמת היו לי ילדים קטנים".
הפחד הגדול הוא אבדן האמונה שהחיים שהיו לה באמת קרו, והכתיבה עליהם באיזשהו אופן מאשרת את קיומם.
מה שיפה בספר הוא באמת החיים העולים ממנו, איך מצליחה המחברת להעלות בחיות נפלאה את דמותם של בעלה ושני ילדיה ואת החיים שהיו להם. למרות השכול הנורא זה אינו ספר עצוב. באופן מוזר זהו ספר מלא חיים.
"גל", מאת:סונאלי דרניאגלה, תרגום: עידית שורר, ידיעות ספרים, 2013
לקריאה על ספרים נוספים:"מועדון הקוראות" של סלונה.