זה תמיד נראה לי מוזר שסופרים וכמובן סופרות מתים. סופרים טובים הם כמו אלוהים, הם בוראים עולמות והם לא יכולים למות.
וסופרים מופלאים כמו שהיה גבריאל גרסייה מרקס, על אחת כמה וכמה.
מי שברא את מקונדו המופלאה ב"מאה שנים של בדידות", אחד הספרים היפים שקראתי וצרוב עמי עוד מילדותי, שכתב סיפור אהבה מיוסר ונפלא כמו ב"אהבה בימי כולרה", ששרטט את דמותו של איש הצבא ב"אין לגנרל מי שיכתוב אליו" ומי שידע לכתוב את סיפורה של הילדה הנפלאה ב"הסיפור העצוב והבלתי יאומן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית", וברא עולם ב"על אהבה ושדים אחרים" נראה שיזכה בחיי נצח.
הוא כתב בסגנון שמכונה "ריאליזם מאגי" שילוב של אלמנטים פנטסטיים במציאות, אבל הוא טוען שלא המציא דבר ובתרבות הקאריבית שבה גדל אכן מתרחשים מעשים כאלו כל הזמן.
והאמת סופרים ביצירתם באמת זוכים לחיי נצח. הספרים שלו אהובים כבר שנים רבות ונגעו בכל כך הרבה אנשים ובכל כך הרבה שפות שנראה שלא ימות לעולם.
מה שרק חבל זה שהם מפסיקים לכתוב.