הסופרת אליזבט גילברט עונה בכנות, בהומור ובאומץ על השאלות: איך התמודדה עם הבדידות בעקבות הגירושים, עד כמה עזר לה ההומור בהתמודדות עם הדיכאון, על מסעות רוחניים שאפשר לעשות אפילו בכלא ואיך הצלחת הספר השפיעה על חייה.
אלינה סוקולוב: קראתי את "לאכול להתפלל לאהוב" הוא עוסק בגילוי עצמי שחווית ולכן אשמח לדעת איך את רואה את החיים שלך לפני יציאת הספר ואיך את רואה אותם לאחר מכן. האם כל אישה שמרגישה שהיא צריכה לחוות גילוי עצמי יכולה לשנות את חייה כמו שאת עשית?
יקירה, אני חושבת שכולנו יכולים לשנות את חיינו וכי ההזמנה לשינוי נמצאת כל הזמן בכיס האחורי שלנו, זו מתנה מהגורל. זה לא אומר שכל אחד יכול להרשות לעצמו לברוח לאיטליה, הודו ואינדונזיה לשנה. ברוב חיי, אפילו ממש ברגע זה, מסע כזה הוא בלתי אפשרי, אבל אז באותו רגע שזה קרה, זה היה הרגע שיכולתי לעשות את זה. אבל אם שינוי אמתי היה אפשרי רק למי שיכולים להרשות לעצמם כרטיסי טיסה להודו, העולם היה עוד פחות הוגן ממה שהוא.
חבר שלי נמצא עכשיו בכלא. למעשה, הוא היה החבר שלי בתיכון והיום הוא נמצא בדיוק איפה שאימא שלי תמיד אמרה שהוא יהיה. הוא עובר מסע רוחני של פעם בחיים, בתוך גבולות תא של שלושה מטר על שלושה מטר. אין לו שום חופש, אבל הוא משנה את חייו "ברמה המולקולארית" משום שהוא החליט לעשות את זה.
כפי שכתב לי "הכלא הוא מקום רע להימצא בו, אבל אני באמת מוצא את עצמי כאן". סארטר כתב ש"מוצא נמצא בכל מקום" אבל אני תמיד אומרת ההפך שהכניסות נמצאות בכל מקום. ההזדמנויות נמצאות בכל מקום. שינוי אפשרי בכל מקום.
אבל הלהט ודחף צריך לבוא ממך מבפנים. המסעות שלי היו מדהימים, אבל השינוי שלי התחיל שנתיים לפני שיצאתי המסע הזה, השינוי התחיל ברגע שהחלטתי לקחת אחריות מלאה על החיים שלי:להפסיק להאשים אחרים, להפסיק לסבול בנישואים אומללים, להפסיק לשחק את הקורבן, להפסיק להתעלם מהרגלי ההרס עצמי הישנים שלי, להפסיק לחכות לשינוי שיבוא אלי. להתחיל לשלוט בחיים שלי.
זו הייתה תחילתו של השינוי. וכל דבר טוב שקרה מאז היה המשכו של החוזה שעשיתי עם עצמי להפוך לגיבורת סיפור החיים שלי.
יעל אגמון: הספר "לאכול להתפלל לאהוב" הגיע אלי בדיוק בנקודה הנכונה בחיי ותודה עליו. את אדם מלא הומור ונראה שיש פער בין הומור לסבל. האם הרגשת שההומור עזב אותך בתקופה הקשה שלך או שההומור עזר לך אז?
תודה לך על ההתייחסות היפה הזו, צר לי שהזדקקת ל"לאכול להתפלל לאהוב" אבל אני שמחה שהוא היה שם בשבילך. כל מה שאני יכול לומר על הומור הוא שאני מודה עליו לאלוהים כי בכנות אני חושבת שלפעמים זה המטבע האחרון שנותר בכיס כאשר כל השאר כבר נלקח.
אני לא אומרת שהצחוק הוא מה שהוציא אותי מהדיכאון שלי, אבל אני חושבת שהיכולת לזהות את הקומדיה של הקיום גם כאשר הוא הופך לקומדיה שחורה, היא אחת המתנות הגדולות של התודעה האנושית.
אני גדלתי עם אנשים שהתבטאו בהומור בכל זמן ובכל מצב (לפעמים אפילו במצבים בלתי הולמים, כמו ליד מיטה בבית חולים או בהלוויה) אבל הרגעים האלה הם סדקים בדפוס הייאוש ולפעמים ההפסקות הקטנות האלה הן הדברים היחידים שנושאים אותנו לעברו השני של הייאוש.
אביבה מויאל: אני מעריצה אותך בזכות הרומנים באוטוביוגרפים שלך, הם בוודאי דרשו הרבה אומץ. במחשבה לאחור, האם היית משנה בהם משהו?
יקירתי, לא הייתי משנה דבר. אני מאושרת שלא ידעתי בזמן כתיבת "לאכול להתפלל לאהוב", שמיליונים יקראו אותו, כי כנראה לא היית כותבת בכזאת פתיחות.
אבל אם לא הייתי כותבת בכזאת פתיחות לא היינו מנהלות את השיחה שאנו מנהלות עכשיו, וזה היה חבל. אז אני שמחה שהוצאתי את הכול החוצה, זה היה מסע יפיפה, שקרב לבבות בכל רחבי העולם. אני מרגישה בת מזל שזה קרה.
הני סימוביץ הופמן: האם החוויות והתובנות מספרך "לאכול להתפלל לאהוב" עדיין מלוות אותך לאורך השנים שעברו?
בהחלט כן. אני מרגישה ששנות הנסיעה והחיפוש הן הציר שעליו כל חיי הסתובבו, ואני לא אותו אדם שהייתי לפני המסע הזה.
הרבה מהשינוי נובע מכך שהייתי הרבה מאוד זמן לבד – משהו שמעולם לא עשיתי קודם. בדידות תמיד גרמה לי להרגיש לא נוח, והעדפתי למלא את חיי בהסחות דעת כמו חברים ומערכות יחסים רומנטיות.
אבל באותה שנה נאלצתי ללמוד איך להיות באמת לבד עם עצמי, במיוחד בתקופות הארוכות של המדיטציה בהודו, והייתי צריכה ללמוד לחתום הסכם שלום עם עצמי.
אני חושבת שברגע שעושים זאת, ברגע שמתחייבים לחיות בשלום עם האדם הזר שהוא אנחנו שום דבר לא יכול להיות באמת אותו הדבר. יש רמה של אפלה שפשוט לא נרשה לעצמנו להגיע אליה שוב, כי נהיה קשובים לחמלה עצמית שלא תאפשר זאת.
הייתי אומרת שזו התובנה המתמשכת של המסע שלי: ללמוד איך לתפוס את עצמי לפני שאני נופלת עמוק מדי ולהגן על עצמי באהבה.