כשמשיות קיץ בסופת הוריקן, מבחר שירים
מאת: מאיה אנג'לו, הוצאת כרמל המבוא לספר מאת מכבית מלכין, יואב ורד
מאיה אנג'לו נולדה כמרגריט ג'ונסון ב־4 באפריל 1928 בסנט לואיס במדינת מיסורי, לביילי ולוויוויאן באקסטר ג'ונסון. בגיל 3 היא נשלחה ביחד עם אחיה הצעיר ביילי לגור אצל סבתם בסטמפס במדינת ארקינסו, וכשהיתה בת 6 הם חזרו לגור עם אמם בסנט לואיס. הילדים נשלחו שוב לגור עם סבתם אחרי שמרגריט נאנסה על־ידי החבר של אמה והוכתה בהלם קשה שגרם לה להפסיק לדבר למשך 5 שנים. בגיל 12 היא חזרה לגור עם אמה והפעם בסן פרנסיסקו. שנות ילדותה, הפירוד מהוריה, טראומת האונס, המעברים ממקום למקום, הטביעו את חותמם על מרגריט ומתוארים באוטוביוגרפיה, בספרי הפרוזה, ומשתקפים בשירתה.מאיה אנג'לו – "החיים לא מפחידים אותי בכלל"
מרגריט, שהיתה לאם חד־הורית מיד עם תום לימודיה בבי"ס התיכון, נטלה על עצמה עבודות רבות ומגוונות לפרנסתה: כרטיסנית בחשמלית, טבחית, מזכירה, מלצרית, רקדנית, זמרת, שחקנית, מוכרת בחנות תקליטים, עורכת עיתון ועוד. היא למדה מוזיקה, מחול ודרמה. ב־1953 היא אימצה לעצמה את השם מאיה אנג'לו לשם הבמה שלה כאשר הופיעה כזמרת במועדון־ לילה בסן פרנסיסקו. בילדותה, אחיה האהוב ביילי הצעיר ממנה כינה אותה בשם מאיה, והשם אנג'לו נלקח משם הנישואין שלה, אנג'לוס.
כשחקנית וזמרת בתיאטרון, היא השתתפה בסיבוב הופעות ב־22 ארצות עם המחזמר "פורגי ובס" מאת גרשווין. בד בבד עם הקריירה הבימתית, מאיה גילתה עניין ומנהיגות בנושאים חברתיים לקידום מעמדם של האפרו־אמריקאים, והיתה פעילה ביותר בארגונים השונים שהוקמו באותה תקופה. היא התגוררה כמה שנים באפריקה ונפגשה עם מנהיגים שחורים מאפריקה ומארצות הברית, ביניהם מרטין לותר קינג ומלקולם אקס. בשנות ה־50 עבדה אנג'לו בקהיר כעורכת עיתון ואף לימדה לתקופה קצרה מחול מודרני בתיאטרון "הבימה" בתל־אביב.
ב־1959 אנג'לו עברה לגור בניו־יורק והצטרפה לאגודת הסופרים של הארלם, אשר מטרתה היתה לעודד סופרים אפרו־אמריקאים. שם היא הכירה והתחברה עם אנשי־ רוח ואמנים והתרכזה יותר בכתיבה, אם כי המשיכה בהופעותיה כזמרת מועדונים. ב־1970 מאיה אנג'לו פרסמה אוטוביוגרפיה של שנות ילדותה בשם "אני יודעת מדוע הציפור הכלואה שרה" "I Know Why the Caged Bird Sings", ובעקבות ההצלחה העצומה של הספר, שזכה להיות רב־מכר ונדפס במהדורות רבות, היא קיבלה מעמד קבוע של סופרת הבית באוניברסיטה של קנזס, וכן הוזמנה לאוניברסיטת ייל היוקרתית, וכפרופסור אורח לאוניברסיטת ווייק פורסט בצפון קרוליינה, לאוניברסיטה של וויצ'טה, ולאוניברסיטה של קליפורניה בסקרמנטו. אנג'לו זכתה בפרסים יוקרתיים רבים בעולם האקדמיה ובעולם התקשורת, ומספר אוניברסיטאות בארה"ב העניקו לה תואר דוקטור של כבוד.
ב־1971 אנג'לו פרסמה לראשונה ספר שירים עליו היתה מועמדת לפרס פוליצר (Maya Angelou, The Complete Collected Poems, Random House, New York, 1994). ב־1972 היא היתה האשה האפרו־אמריקאית הראשונה אשר פרסמה מחזה. אנג'לו כתבה, ביימה ושיחקה במחזות, בסרטים ובסדרות טלוויזיה. היא הלחינה והקליטה אחדים משיריה. ב־1994 זכתה בפרס הגרמי החשוב על הקלטה של קריאת שיריה בקולה.
שורשיה של אנג'לו טמונים עמוק במסורת השירה האפרו־אמריקאית ממנה שאבה את השראתה. שירתה אינה דומה לשום שירה מסורתית מקובלת הנלמדת בדרך־כלל בבתי־הספר, אלא זאת שירה נשמעת המותאמת להקראה או למשחק. מאיה מרבה לקרוא את שיריה לפני קהל, בכנסים ובעצרות. אחדים משיריה התפרסמו לראשונה כמלים לשירים מולחנים, ולשירים רבים אחרים ניתן בקלות להתאים מנגינות. שיריה של אנג'לו מהווים שילוב מיוחד במינו של רגישות מופלאה עם חוש קצב מפותח. המודעות המוזיקלית הגבוהה שלה נובעת ממקורות שונים בהם קריאת התנ"ך וקריאה שירה בכלל. השירה הקצבית של הכנסייה האפרו־אמריקאית וקריאת הדרשות השפיעו גם הן על סגנון שירתה וכן ניכרים בכתיבתה הדים לשירים וחרוזים קצביים שלמדה בילדותה.
שיריה בדרך־כלל קצרים, המלים נבחרות בקפידה והשורות קצרות. אנג'לו הסבירה בהזדמנויות רבות את תהליך העבודה הקשה והממושכת שהיא משקיעה בגיבוש רעיונותיה לשפת השירה. לדברי אנג'לו, טרם תחילת הכתיבה היא מוצאת לשיר את הקצב, כי לדבריה, לכל דבר בעולם יש קצב. שיריה נכתבים לאט ובקפידה, בעוד היא מרכזת, מלטשת ומהדקת את מחשבותיה.
נושאי כתיבתה רבים ומגוּונים, בשירה וגם בפרוזה. בשיריה אנג'לו עוסקת בהתנסויות בחיי היומיום שלה, נדודי שינה, הטלפון, סיר מרק, אהבה וריגושיה, אך היא גם מביעה זעם בנושאי אפליה גזעית. אחד המוטיבים החשובים בשירתה הוא הגאווה במורשת האפריקנית. בכל כתביה היא משתדלת לחזק בשחורים תחושה של גאווה, תוך מאמץ לדחות דעות קדומות.
בשיר "לנו, שלא מעיזים להעז"
"For us, Who Dare Not Dare"
אנג'לו מחפשת בגלוי את שורשיה האפריקניים:
בשירים רבים אנג'לו כואבת טראומות עליהן היא מספרת באוטוביוגרפיה שלה. בשיר "בכל זאת אני עולה"5 (היא כתבה גם מחזה בשם זה), המשוררת מדברת ומדגישה באמצעות חזרות, רשימה שלמה של עוולות ואי־צדק. בשיר היא מבטאת את האמונה שהאדם יקום, יעלה וינצח למרות השנאה, קשיי הקיום, אפליה ועוינות.
השיר כתוב בסגנון ההמנונים הדתיים המושרים שנועדו לעורר תקווה. קולה של הדוברת בשיר הוא קול אשה, קולה של המשוררת עצמה, והוא נכלל בקובץ של ארבעה שירי נשים תחת הכותרת: "אשה פנומנלית". קולה של המשוררת הופך בשיר הזה להיות קולה של כל אשה וקולו של כל שחור, ומכאן גם קולו של כל מיעוט סובל, הקבוצות אותן אנג'לו מייצגת.
אנג'לו יוצאת להגנתם של אותם אפרו־אמריקאים שנקראו בכינוי־הגנאי: "הדוד תום" בשל התנהגותם הכנועה ועל כך שלא התקוממו כנגד היחס המשפיל אליהם. בשיר: "כשאני חושבת על עצמי" "When I Think About Myself" אנג'לו מתארת השפלתה של משרתת, אך היא מבינה את הצורך של אותה משרתת לקבל בהכנעה את ההשפלות הללו כדי לשמור על מקום עבודתה ועל מקור קיומה של משפחתה.
בשיריה של אנג'לו ישנם יסודות דרמטיים וליריים. סגנונה ישיר, פתוח, ופעמים רבות נשמע כשיחה, כדיבור. היא בונה מטפורות מפתיעות למדי ברגישותה הרבה לדיאלקט. הטון בשירים הוא במידה רבה מאופק ומלנכולי ובכך משרה הרגשת עצבות, של "בלוז". עולם הדימויים של אנג'לו ממחיש ומשחזר את החוויה. האופן בו היא מעצבת את אורח החיים באמצעות המלים, בביטויים ובדימויים משקף התפייסות והשלמה עם העבר על כל כיעורו ויופיו. הקצב, החריזה והחזרות בשיריה מקילים על קריאתם, בעיקר אותן חזרות שמטרתן לפתח ולהעצים את נושא השיר.
דמותה של מאיה אנג'לו הפכה למופת עבור רבים בארה"ב. בפתיחות בה היא מדברת על חייה הסבוכים, בעמידתה האמיצה לתמיכה בשחורים ובנשים בכלל, באופטימיות הסוחפת שלה, בכתיבתה הכנה ובהופעתה החמה והקורנת, היא מאפשרת לרבים להזדהות איתה ולאהוב אותה. את כתביה, האוטוביוגרפיה, הפרוזה והשירה, מלמדים בבתי־ספר יסודיים ותיכוניים.
השיר "החיים לא מפחידים אותי" "Life Doesn't Frighten Me", המופיע בספר, יצא לאור גם במהדורה לילדים, מאוירת על־ידי הצייר ז'אן־מישל בסקאייט. השיר "אשה פנומנלית" יצא במהדורה מיוחדת עם ציורים של הצייר פול גוגן והשיר "בכל זאת אני עולה" יצא לאור במהדורה מיוחדת עם ציורים של דיאגו ריברה.
השירים בספר זה אשר נכתבו בתקופות שונות ובנושאים שונים, נלקטו מתוך מבחר השירים השלם של מאיה אנג'לו.10 התרגום נעשה במקביל בישראל ובארה"ב. כל אחד מהשירים המתורגמים עבר בינינו מספר פעמים עם הערות ופירושים והצעות עד שהסכמנו על הנוסח המוצג כאן.
עם היבחרו לנשיא ב־1993, פנה קלינטון למאיה אנג'לו בבקשה לכתוב עבורו שיר מיוחד. את השיר, המשתרע על 4 עמודים, "בדופק הבוקר" "On the Pulse of Morning", המדבר על המרקם המיוחד של ארצות הברית ועל תקווה, היא הקריאה בטקס ההכתרה המרשים שלו לנשיא ארה"ב.
