תמונות: נאוה ריץ שוהם
הסופרת והעיתונאית ורד שנבל ספרה לנו בכנות ובפתיחות על המסע המפרך שבסופו נולד הספר "עכשיו אפשר להתחיל".
על הדרך לספר
"תמיד קראתי וכתבתי אבל היה לי ברור שצריך לעשות עם זה משהו. למדתי בבית הספר לתקשורת "כותרת" עיתונאות ותקשורת, ואחר הפכתי לכתבת עירונית בעיתון תל אביב. לא ידעתי מה זה אפילו, הסתובבתי בכל מיני חורים, ואנשים סיפרו לי דברים. המשכתי בתקשורת והגעתי להיות סגנית עורכת בתפוז, ואחר כך עבדתי כסגנית עורכת בעולם האישה.
בעלי תמיד רצה ללמוד בישול והחלטנו לנסוע לניו יורק כדי שיוכל להגשים חלום. היינו שם ארבע שנים בניו יורק, ואני כתבתי כתבות מגזין. מתוך המציאות שלנו רציתי לכתוב סדרה על נשים שנשואות לשפים. ופתאום הגיע הרעיון על בחורה שמגלה שהיא בהריון כשהיא מתגרשת, ניסיתי לפתח את הסדרה וכלום לא קרה.
הייתה סאגה ארוכה שנמשכה כמה שנים והתישה אותי לגמרי. היו מפיקים שהתלהבו וגם ערוצים, אור ירוק, אור אדום, אחר כך התחלפו האנשים בערוץ, קנו שלושים פרקים, ביטלו, עברתי שנתיים קשות זה לא הלך לכיוון שרציתי. והערוץ נכנס למשבר והפרויקט הוקפא, אחר כך החזירו, ושוב ביטלו. כל הזמן הזה כששאלו אותי מה אני עושה לא היו לי ממש תשובות.
על פתיחת הבלוג
החלטתי שהדמות תכתוב בלוג, והחלטתי שזה יהיה בסלונה. פתחתי בלוג בשם "אלוהים יודע איך?" ובו כתבתי כמילי, כנראה שהיה לי צורך לבדוק אם אני באמת כותבת כך שאנשים יתחברו לכתיבה שלי ויאמינו לסיפור ולדמות. האמת היא שמיד קיבלתי תגובות ומאוד התרגשתי.
לא תכננתי מראש את הסיפור והשליש השלישי כבר נכתב מעצמו. עמליה (הדמות הראשית) עצבנה אותי מאוד, כשהחליטה באופן עצמאי החלטות שונות. התגובות לבלוג הפתיעו אותי ושמחו אותי, פנו אליי בחורות במצב דומה, וקיבלתי הצעה להופיע בטלוויזיה. ידעתי שאני כותבת ואנשים מאמינים לי.
ורד שנייה משמאל, ונאוה המארחת
על הולדת הספר
יחד עם זאת החלטתי ללכת לסדנת כתיבה, עם אשכול נבו. שלחתי כמה פוסטים והתקבלתי. למפגש השני הייתי צריכה להביא כבר טקסט משלי. בבית כתבתי את שמונה עשרה העמודים הראשונים של הספר ושלחתי לסדנה. התגובות היו טובות, אנשים באו אליי שאלו אותי שאלות, קבלתי פידבק נהדר. וכך ישבתי וכתבתי בתשעה חודשים. כתבתי במקביל בספר ובבלוג והחלטתי שאני מפסיקה עם הבלוג וכשאני אסיים את הספר אני אכתוב את הסיפור האמיתי. שלחתי את הספר להוצאות. וחיכיתי לסוף הטוב. יום אחד בדרך חזרה כשלקחתי את הילדה מהגן קיבלתי את הטלפון מזב"מ שהם רוצים להוציא את הספר.עבדתי עם עורכת נהדרת עלמה כהן ורדי והיחס היה נהדר. כבר לא הייתה לי סבלנות ורציתי שהספר יצא.
על הכתיבה
היו לי הרבה מלחמות על קלישאות, פחדתי מטיפול קלישאתי בדמויות. אני משתדלת תמיד להיות נאמנה. חשוב לי לקחת דמות ולגרד אותה ולהפשיט אותה. אני כותבת לעצמי, לא חושבת על מה שהקוראים ירצו. חקרתי את המשבר של הזוגיות. אצל מילי ורני האבדן נתפס אצל כל אחד כטרגדיה משלו. יש בארץ משהו של יאללה תשחררי. תזרמי, כאילו לאבד תינוק בלידה זו לא טרגדיה כזו קשה. עמליה הייתה השופטת הכי קשה של עצמה, היא לא הצליחה להתגבר על האבדן של התינוק. היא לא נתנה גם מקום לכאב של רני, בעלה, גם הוא איבד ילד. היא הכניסה לעצמה את זה שהם עושים לא טוב אחד לשני, היא הרגישה שמגיע לה עונש ורני נתן לה את מה שהיא רצתה גירושים.
על השם
השם של הבלוג היה "אלוהים יודע איך?", וזה היה אמור להיות שם הספר. בהוצאה ייעצו להחליף שם. וחשבתי על "עכשיו אפשר להמשיך". הקלדתי בטעות "עכשיו אפשר להתחיל" והרגשתי שזה השם הנכון.
על התמונה
אהבתי את העדינות, הקמטים והעירום. ההתפשטות היא רגע אינטימי ומשם ממשיכים.
ולאן באמת ממשיכים?
עכשיו אני כותבת ספר חדש, אני נאבקת והוא נבנה. ויותר אני לא מוסיפה.
ככותבת, מעניין מה את אוהבת לקרוא?
ורד אוהבת לקרוא ספרים על כתיבה כמו ספרו של ג'ון אירווינג "שנת הסרטים שלי", שמספר על השנה בו הפכו את ספרו לסרט. היא קוראת גם הרבה שירה. היא אוהבת סיפורים בגוף שלישי ואת ספריהם של דויד גרוסמן ואשכול נבו.
ועל מה את ממליצה?
אהבתי לאחרונה את הספר "הנכדה של מר לין" ואני ממליצה על ספריו של פיליפ קלודל וספריה של יעל הדיה.
נפגש במפגש הבא ב-3/7 עם טלי אסנין-בריל מחברת הספר היפה "גשרים של זכוכית", שוב בסלון של נאוה.