האריות שבשם הספר מופיעים כבר בעמודים הראשונים, כשאיתן גרין, מנתח המוח, גיבור הספר מבין שהחולים ובני משפחותיהם מוכנים לקבל את מציאות המוות הקשה רק כשהם צופים בסרט טבע ובו צ'יטה טורפת שועל, אבל מתכחשים ולא מוכנים לקבל את המוות הנמצא ביניהם במחלקת בית החולים. זו סיטואציה מעניינת כי יש בה בקטן במיקרוקוסמוס הרבה ממה שמופיע בספר.
יש בה יחסי כוחות, היררכיה, החזקים טורפים את החלשים, יש בה פראות שאנחנו לא אמורים לראות בחברה מתורבתת ויש בה אפריקה. מה שחסר בסיטואציה הזו הן שאלות של מוסר, שאלות שגם בהן באופן מרענן עוסק הספר.
הגיבור, איתן גרין, נאלץ לעזוב את משרתו הנחשקת בבית חולים במרכז הארץ, כיוון שהסתבך בעימות עם מורו ורבו פרופסור זכאי (שם אירוני למדי). גרין מגלה שהרופא הנערץ עליו לוקח שוחד מחולים, הוא מזועזע ומספר על כך להנהלה, אך התוצאה היא שהפרשה מושתקת והוא מוגלה לבית חולים "סורוקה" שבבאר שבע.
ליאת, אשתו שהיא גם רודפת צדק בעבודתה כחוקרת במשטרה, מעדיפה שהפעם יעלים עין, כי אחרת מה יהיה עם התשלומים לגן, ולמשכנתא?
כמתנת פיצוי היא קונה לו ג'יפ אדום שהוא שונא ושמתכסה באבק שגם אותו הוא שונא. לילה אחד כשהוא מחליט סוף סוף לנצל את הג'יפ ולקרוע את הדיונות במדבר הוא פוגע בגבר אריתראי. וזוהי נקודת המפנה שמניעה את העלילה, ובעיקר גורמת לכל אחד מאיתנו לשאול את עצמו, "מה אני הייתי עושה?"
"מה מגדיר אותו יותר – חיים שלמים של נהיגה זהירה, של לימודי רפואה, של סחיבת הקניות של הזקנה מהסופר – או הרגע האחד ההוא? ארבעים ואחת שנות חיים ומולן דקה אחת, ואף על פי כן הוא חש שהדקה הזאת מקפלת בתוכה הרבה יותר מסך שישים השניות שלה, כשם שמקטע ד.נ.א מגלם בחובו את המין האנושי כולו. וכן, זה שינה שהוא היה אריתראי. כי הם כולם נראים לו אותו דבר. כי הוא לא מכיר אותם. כי אנשים מכוכב אחר הם בהכרח קצת פחות אנשים. ונכון שזה נשמע נורא אבל הוא לא היחיד שחושב ככה. הוא רק זה שבמקרה דרס אחד".
להעיר אריות, עמוד 168
מכאן מתחיל מסע ברכבת שדים, בכל פעם שנראה לנו שהבנו משהו, שוב הכול משתנה והסיפור מפתיע ומתעתע בנו, כמו המציאות המורכבת בה הוא עוסק. השאלה מי אשם ומי זכאי מחליפה כל פעם תשובות וכן מי מנצל את מי, ובסופו של דבר מי מציל את מי.
הספר עוסק הרבה בשאלות של נראות, מה אנחנו רואים, ומה מוסתר מעינינו. מה ראוי לו שייראה בחברה מתוקנת ומה מוסתר, מה נכון ומה הוא ה"אחר". החיים היפים והמבריקים של איתן גרין, ליאת אשתו ושני ילדיהם בפרבר הלבן והנוצץ, עם הגינה המטופחת. לעומת הקרוונים הבלתי נראים בהם גרים הארתיראים השקופים.
אולם אחרות זו משתקפת גם בזיכרונותיה של ליאת שגדלה באור עקיבא ועברה ללמוד במעגן מיכאל, גם המזרחיות שלה לא התאימה והיא הייתה צריכה לעקור אותה, את חולצת הפייאטים, את האהבה למוזיקה המזרחית, וגם את שערות השפם השחורות שהתעקשו לצמוח, כדי להשתלב בין ילדי הקיבוצים.
במסגרת חקירותיה לפענוח הפשע שואלת ליאת את המפקד שלה "ואם זו הייתה ילדה מהקיבוץ?" גם אז היית ממהר לסגור את התיק? היא מגיעה במסגרת החקירה לכפר בדואי כדי למצוא אליבי לנער בדואי שמואשם בהריגה וגם שם המציאות שונה מהמציאות שהיא מכירה, כולם נראים לה דומים ומאיימים בהתחלה ואחר בהתערבות המגושמת שלה היא גורמת רק להסתבכויות נוספות.
הספר מציג בפינו היררכיה של יחסי כוחות שגם בהם כמו בטבע רק החזק שורד. בנגב ב"אפריקה" שלנו, בסוף העולם נגלה לעינינו עולם שרובנו מעדיפים לא לראות. ולא לחשוב עליו. עולם מקביל בעל חוקיות שונה. אנשים ללא שמות, ללא פנים, ללא אמצעי קיום וללא אפשרות לקבל טיפול רפואי.
אנחנו מנצלים את הבדואים שבתורם מנצלים את האריתראים וכמובן שכמה שהחברה יותר מדוכאת הנשים בקרבה סובלות יותר מאלימות. יחד עם זאת אחד הדברים שאהבתי בספר הוא שאין חלוקה ברורה לטובים ולרעים,ללבנים ולשחורים. על פניו איתן הוא האיש הרע, אולם בהמשך מתגלים רבדים נוספים וכבר לא ברור מי הקרבן ומי התליין, ואולי במצבים שונים כל אחד יכול להיות קרבן וכל אחד יכול להיות תליין.
הספר מצליח לטעמי להראות שגם התלבטות בשאלות מוסריות היא סוג של מותרות, איתן יכול להתלבט, סיקריט, האישה השחורה והשקופה, נמצאת במצב אחר, היא במצב של הישרדות, הבחירות שלה הן אחרות. ועדיין בסוף הספר יש תקווה מסוימת כי עדיין היא יכולה לבחור והבחירה שלה היא רק שלה בסופו של דבר.
הספר כתוב נפלא, כמו ספרה הראשון של איילת גונדר-גושן "לילה טוב מרקוביץ" אבל אם שם הנימה היא משעשת ואפילו קסומה קצת, פה הספר בעיקר מטריד ועוכר שלווה. עם זאת עריכה קפדנית יותר הייתה מטיבה עמו. יש כמה עלילות משנה שלא ממש מוסיפות לסיפור כמו אחיו של איתן וההשוואה שהוא עורך בינו לביו ילדיו. כל מני פסקאות המופיעות בסוגריים ואפשר היה לוותר עליהם.
אבל בסך הכול חווית קריאה נהדרת, ספר שאחזור אליו שוב כי הוא מורכב ורב שכבות ורבדים מכדי למצות אותו בקריאה אחת, וזו אחת המחמאות הטובות ביותר שאפשר לתת לספר ולסופרת.