סוס אחד נכנס לבר

צילום: סיגל כרמון קינן, את התמונה הזו צילם הצלם המוכשר: יואב תמיר

התכנסנו מנהלות מועדוני קוראות בביתה של דורית תמיר, מקימת המיזם המקסים "מועדון הקוראות" הכולל רשת מועדוני קוראות בכל הארץ, למפגש עם דויד גרוסמן, על ספרו החדש "סוס אחד נכנס לבר" ועל כתיבה, קריאה ומה שביניהם. שאלנו שאלות וקיבלנו תשובות על מה ששאלנו וקצת יותר.

מה היה הגרעין לספר?

גרוסמן סיפר שעלה בו רעיון לספר על ילד שהולך להלוויה של אחד מהוריו, מבלי שהוא יודע מי מהם נפטר. הרעיון נבט אצלו לפני כעשרים שנה, אבל הוא לא ידע איך לספר את הסיפור ופתאום היה רגע של הברקה, והוא ידע שדווקא דרך הגסות של הסטנדאפ אפשר יהיה להעביר עדינות ואינטימיות. כמו ב"מישהוא לרוץ אתו" כשתמר צריכה לשיר, נוצר רגע של חשיפה טהורה מול הברוטליות, אפשר להרגיש איך הרחוב ממש משתנה סביבה.

במהלך הכתיבה קורה לפעמים רגע נדיר, שיכול לקרות בכל מקום. פתאום עולה רעיון של טכניקה שמציע פתרון צורני לסיפור. ב"עיין ערך: 'אהבה'", הפתרון היה לכתוב את הספר כמילון ולהתחיל בא' אהבה, ב"שתהיי לי הסכין" הפתרון היה לכתוב את הספר כרומן מכתבים. כשמגיע מן רגע כזה, תובנה כזו, הוא בכוונה מתנתק ממנו, כמו בספר "שלושה בסירה אחת", לא מסתכל על הקומקום עד שירתח, נותן לו להתבשל בתת מודע ורק לאחר כמה ימים הוא חוזר ו"מביט" ברעיון מחדש. מה שחשוב זה בעיקר לא להפריע, להתמסר לסיפור ולדמויות כמו בדמותה של אורה ב"אשה בורחת מבשורה" ואז הדמות נותנת את עצמה.

למה דווקא סטנדאפ?

הסיפור ב"סוס אחד נכנס לבר" הוא קשה ונוגע ללב, ההומור מאפשר לאוורר את הסיטואציה הקשה. זה הפתרון הצורני לספר, יש בו מצד אחד גסות, בדיחות והומור נמוך, ומצד שני הוא מאפשר כנות. גם בספר יש כאלה שיוצאים מההופעה כי זה לא נותן להם את שהם מחפשים, וישנם צופים שממשיכים במסע ונשארים לשמוע את הסיפור עד הסוף, בעיקר נשים, שמצליחות להתגבר על הגסות.

גרוסמן עצמו לא אוהב סטנדאפ, חוץ ממקרים מיוחדים שהם חכמים ונוקבים, הוא אינו הולך להופעות, הסטנדאפ הסטנדרטי הוא גס וולגרי לטעמו, מה שחשוב לו הוא איזה סיפור הוא יוכל לספר באמצעותו. עם זאת בסטנדאפ יש משהו תזזיתי ולא צפוי, מאוד אופייני לדובלה גיבור הספר.

למה נתניה?

תכלס כי זה מה זה שהסופר החליט, וקצת יותר ברצינות נתניה היא מעין "מיין סטרים" ישראלי שאפשר למצוא בו הכול. גם כשכתב את "מישהו לרוץ איתו", היו שכעסו שככה הוא מציג את ירושלים. אבל בירושלים הקדושה יש הכול, כמו בכל מקום ולמעשה זה לא באמת חשוב איפה הספר מתרחש.

על ספרים שמוכרחים לכתוב

סיפור אמתי לדעת גרוסמן יוצר את השדות המגנטיים שלו, הוא דורש התמסרות, הוא תובעני ודורש כמה קריאות מהקורא. ככותב גרוסמן מוצא בכתיבה עונג של התמוססות בין ההגדרות השונות. האפשרות להיות ולהלך בין דמויות שונות, להיות חופשי אל מול הנסיבות הקשות, וגרוסמן גם מדגיש את הסירוב להיות קרבן.

כמעט בכל הספרים שלו נמצאות דמויות שעומדות מול מצב שרירותי. ב"חיוך הגדי" מול שרירותיות הכיבוש, ב"עיין ערך: 'אהבה'" מול השואה, ב"אשה בורחת מבשורה" מול המלחמה וב"נופל מחוץ לזמן" מול המוות, אולי הוודאות הגדולה מכולן. בספרו האחרון "סוס אחד נכנס לבר", עומד הילד מול מצב בלתי נתפס בו הוא איננו יודע ללוויה של מי מהוריו הוא נוסע. עצם הכתיבה גורמת לדמויות ולכותב אותן, לעמוד אחרת מול הנושא, זה לא שהמציאות משתנה אבל הדמויות והכותב משתנים. גרוסמן ודמויותיו לא רוצים להיות מוגדרים על ידי האסון שקרה להם.

בחזרה ל"סוס אחד נכנס לבר"

דובלה הוא דמות גרוטסקית, הוא מזמין את השופט חברו מילדות כי הוא רוצה במבט שלו, דרכו להבין מי הוא באמת, מה המהות שלו. "הדבר הזה, הוא אמר בשקט, שיוצא מהבן אדם החוצה בלי שהוא שולט על זה? שאולי יש אותו רק לבנאדם אחד בעולם?

והשופט, הדמות האהובה עליי בספר, מוצא לבקשה הזו הד בלבו, " קרינת האישיות, חשבתי, הזוהר הפנימי. או האפלה הפנימית. הסוד, הרטט של החד-פעמיות. כל מה שמשתרע מעבר למלים שמתארות אדם, ומעבר למקרים שקרו לו ולדברים שהשתבשו והסתלפו בו". עמ' 67.

בסופו של ערב הוא מקבל יותר ממה שרצה, הוא זוכה במבטה האוהב והחומל של פיץ',עוד דמות גרוטסקית במקצת, מעין ילדה, אישה, גמדה המצטרפת לילד ההולך על הידיים בקרקס הדמויות הצבעוני שבספר. דמות שאינה מבינה בדיחות, קצת אירוני במופע סטנדאפ,והיא אומרת לו "אבל היית ילד טוב". נראה שכולנו ובמיוחד דובלה מחפשים את המבט הילדי, התמים הזה שיראה בנו משהו טוב. כתוצאה ממה שקרה לו במהלך היום הזה בו התבשר על מות אחד מהוריו, הוא עובר מסע שלם גם חיצוני וגם פנימי, וכתוצאה מההחלטה שעשה במסע זה, הוא מרגיש שהחמיץ את חייו, שהוא לא חי את החיים אותם היה צריך לחיות ומנסה בהופעה מיוחדת זו לספר את האמת ולבצע מעין תיקון מול מבט של שופט אוהד.

באופן מפתיע הספר הוא מאוד לא גרוסמני, אבל בעצם אחד הדברים היפים בכתיבה של גרוסמן שהוא ממציא את עצמו כל פעם מחדש ומפתיע, הספר מצחיק נורא, גס לפעמים, כמו הופעת סטדנדאפ טובה, מפתיע בכנות שבו האכזרית לעתים, לפעמים קשה לקריאה, ויחד עם זאת מטלטל ומפתיע. וכמו שגרוסמן מבקש מקוראיו, קראתי אותו פעמיים ומן הסתם זו לא הקריאה האחרונה.