התמונות שעל הקיר – סיפורה של אישה חזקה

 ספרה היפה של ציונית פתאל-קופרווסר "התמונות שעל הקיר", ספוג בגעגועים ובכאב. בגעגועים לעיראק ממנה הגיעו הוריה של הכותבת ובה לא בקרה מעולם. ובכאב כי נוריה הגיבורה היא מעין איוב מודרנית שמאבדת כל פעם את היקר לה מכל.

"העדפתי להיות הסופרת ולא החוקרת", מספרת ציונית שערכה תחקיר נרחב ואפשר ממש להרגיש את הקולות, הצבעים, הטעמים והריחות של הרובע היהודי בבגדד.

אבל כדאי להתחיל מההתחלה, בכמה מילים על המחברת: ציונית פתאל-קופרווסר, היא ילידת פתח תקווה ובת להורים שעלו לארץ מעיראק. היא סא"ל (מיל), שירתה באמ"ן ובתיאום הפעולות בשטחים. מתמחה במחקר ההיסטוריה של המזרח התיכון. זהו רומן הביכורים שלה, נפגשתי אתה לשיחה על הספר.

ציונית מספרת שהמניע לספר היו הגעגועים להוריה שהגיעו מעיראק עם העלייה ההמונית של 1951. ציונית נולדה בארץ, השפה הייתה נוכחת והיא מבינה אותה אך לא מדברת אותה באופן מושלם.

הוריה נפטרו  בגיל צעיר יחסית והגעגועים הביאו אותה בחזרה לתבשילים המסורתיים, לשפה ולמוזיקה. היא הבינה שחסר לה ידע והשתמשה ביכולותיה כחוקרת כדי לנסות ולאסוף את מה שהיה חסר לה. היא קראה הרבה על יהדות עיראק, בין היתר ביצירותיהם של סמי מיכאל ואלי עמיר, הסופרים הנהדרים שהגיעו מעיראק לארץ ודרכם הכירו לנו את סיפורי ההגירה והמולדת הישנה. היא קראה גם ספרי מחקר וספרי זיכרונות. לצערה לא יכלה כמובן לנסוע ולבקר שם אך השלימה את החסר באמצעות מפות, תמונות ושיחות עם אנשים שחיו שם.

עטיפת הספר: התמונות שעל הקיר

היה לה את הבסיס לעלילת הספר, סיפורה של נוריה ושלושת בניה ולתוך תבנית זו יצקה את סיפור חייה של נוּרִיָה ומערכת היחסים המורכבת בינה לבין משפחתה הקרובה. נוריה מנסה למרוד ולא להינשא לבן דודתה היא מנסה גם להתפרנס באופן עצמאי כמרפאה, היא יולדת שלושה בנים אך יש לה שונאות ממשפחתה והן מקללות אותה. הספר רווי באווירת כשפים, קמעות וקללות. באמצעות סיפוריה של נוריה אנחנו לומדים להכיר את החיים בחברה העיראקית ובמיוחד ברובע היהודי בבגדד, על רחובותיו הצרים שכולאים את הנשים הצעירים וגם את הגברים מבחינה פיזית וסמלית כאחד.

ציונית העדיפה במקרה זה להיות סופרת ולא חוקרת. קהל היעד הראשוני לספר היה יוצאי הקהילה העיראקית, היה מאוד חשוב לה לשמור על אותנטיות, אחרי שקבלה מהם אישור היא הרגישה שעברה את המבחן. הספר עורר ויכוח בנושא מעמד האישה, כדאי לזכור שהיהודים היו חלק מהחברה הערבית מוסלמית, שנשים מעולם לא זכו שם לזכויות ונחשבו בעיקר לנטל. נקודת המבט של ציונית היא של מישהי משם, היא מאוד לא שיפוטית. יש הרבה חמלה ביחס שלה לדמויות. עוד משהו מעניין אלו התגובות הנרגשות שהיא מקבלת הקוראים ממדינות ערב וכבר הגיעו אליה בקשות לתרגם את הספר לערבית.

בעקבות הכתיבה והפרסום היא מרגישה מחוברת יותר לשורשיה העיראקיים. היא מרגישה שנוריה היא אישה פורצת דרך בדרכה, אישה חזקה שמנסה להיאבק במצב שבו הכול נגדה. בסוף הספר יש לה אמנם נחמה, אך כמי שקוראת את הספר בעיניים של היום ויודעת עד כמה היה קשה לעולים שהגיעו מעירק להתמודד עם הקליטה בישראל, אני מרגישה צורך לשלוח יד אליה מבעד לשנים ולחבק אותה. קל זה לא יהיה להם.

ממליצה לקרוא את הספר היפה והמעניין, ולגלות עוד סיפור על חברה שאני לפחות לא הכרתי.