השלישי, ישי שריד, עם עובד, 2015
אופטימית ככל שאני, ממש פוליאנה בת חמישים עם משקפיים וורודים, אני אוהבת מאוד דיסטופיות וספרות פוסט-אקליפטית, ובעברית: דיסטופיה היא מושג שנוצר בעקבות הספר "אוטופיה", אותו פרסם המלומד ואיש הדת האנגלי תומס מור שחי בימיו של הנרי השמיני, המתאר מדינה אידאלית ונאורה בעלת משטר מתקדם. דיסטופיה מראה לנו בעצם את המחיר שמשלמים על משטר כזה בו בדרך כלל קבוצה אחת נהנית מחיים מושלמים במחיר של דיכוי מגזרים אחרים.
אחד הספרים המזוהים עם הז'אנר הוא כמובן "1984" של ג'ורג' אורוול, שהפך כבר למושג בפני עצמו והמציא למעשה את תרבות "האח הגדול" שהולכת ומתפשטת בחיינו. עוד ספר שאהבתי במיוחד הוא "פרנהייט 514", שניתן לקרוא עליו בפוסט שפרסמתי, המספר על עולם שבו אסור לקרוא ספרים, גיהינום אמתי. בספרות הנוער הז'אנר הזה פופולארי מאוד לאחרונה ומספיק להזכיר את ההצלחה העצומה של "משחקי הרעב", ו"הרץ במבוך".
ז'אנר נוסף המתכתב איתו הוא הספרות הפוסט-אקליפטית שמספרת על העולם ש"אחרי", עולם ששרד אסון אפוקליפטי כל שהוא וכל הסדרים החברתיים נחרבו, ועוסק בדרך כלל בחייהם של הניצולים ובניסיונם לשרוד. אחד המפורסמים שבז'אנר זה הוא הספר המצוין "הדרך" שזכה גם הוא לעיבוד קולנועי.
ולכן למרות האופטימיות שלי, בחרתי ב"שלישי", של ישי שריד כספר השנה שלי ל-2015. הספר שיצא השנה עם עוד ספרים משובחים בהוצאת "עם עובד", הוצאה שיש לה מקום מיוחד בחיי הקריאה שלי, כשעברתי מספרי הילדים לספרי מבוגרים ופשטתי על הספרייה של הוריי בסלון שהורכבה ברובה מספרי "הספרייה לעם", וקראתי את הקלסיקות הראשונות שלי למבוגרים ביניהן "השטן במוסקבה", "מאה שנים של בדידות", "שרי" של קולט ועוד.
"השלישי" הוא דווקא ספרו הרביעי של ישי שריד, אחרי "גן נעמי" המשובח שגם הוא לא עוזב אותי והוא ספר חברתי מאוד עליו כתבתי בבלוג.
ישי שריד
"השלישי", הוא כמובן בית המקדש השלישי, שהוקם לתפארת מדינת ישראל. מתי שהוא בעתיד הלא רחוק מכוננת מלכות יהודה ותופסת את מקום מה שנותר ממדינת ישראל, אחרי התקפה קטלנית שהשמידה את ערי החוף. מנהיג כריזמטי מצליח לארגן את שארית הפלטה למתקפת נגד, עולה על כס המלוכה ומתמנה גם לכהן גדול. בית המקדש "השלישי" מוקם, עבודת הקורבנות מתחדשת ונעשית מרכז החיים הלאומיים, ואפשר לקיים את כל תרי"ג מצוות ככתבן וכלשונן. חצי יובל לאחר מכן מגולל צעיר הנסיכים, יהונתן, את סיפור שבועותיו האחרונים של הבית השלישי, בין חודש אב ליום הכיפורים.
כמו שכתוב בכותרת אכן היה פה רע לתפארת, כל מי שיכול היה עזב את המדינה המשיחית, כל העולם מנתק איתה קשרים, והיא הופכת לממלכת כהנים. אחד הדברים שריתקו אותי בספר הוא העיסוק בהקרבת הקרבנות, שזהו עיסוקו העיקרי של הגיבור. מעבר לתחושת הגועל שמילאה אותי (אני לא אוכלת בשר וחובבת בעלי חיים בצורתם הטבעית, כלומר חיים ולא בצלחת שלי), יש כאן גם מטפורה מושלמת למדינה הזו שמעלה את כל תושביה בסופו של דבר לקרבנות, ובעיקר לגיבור עצמו ש"הוקרב" בילדותו על ידי אביו גיבור ישראל.
כתבתי כבר בעבר על חיבתי להיסטוריה ולרומנים היסטוריים, ואין ספק שספרי דיסטופיה מספקים לנו הצצה מפחידה אל העתיד האפשרי שלנו, הם בעצם מקצינים מגמות שקיימות כבר היום, והעבר המתואר שם הוא ההווה שלנו.
ככל שחולפים הימים מאז שסיימתי את הספר, אני לא מפסיקה לחשוב עליו, ולאור מה שקורה במציאות הפוליטית שלנו, אני לא בטוחה ששריד לא ניחן בכושר נבואי ומשרטט כאן את החזון הפוסט-אקליפטי של כולנו.
לפוסטים נוספים על ספרים, קריאה ועריכה, מוזמנים לדף הפייסבוק שלי שלומית ליקה – קוראת ספרים