לראות בעין הפנימית – על ימים לראות ולהתראות מחר

 לאחרונה בצירוף מקרים או שלא, קראתי שני ספרים שבהם הגיבורה היא עיוורת. ביוון העתיקה הייתה מוכרת הדמות של המשורר העיוור, יש טענה שהומרוס מחבר האיליאדה והאודיסאה היה עיוור, זה שלא רואה אך למעשה רואה טוב מכולם בעין הפנימית, רואה למרחוק המשורר החוזה, עליו נאמר: "העיוור רואה, בעוד הרואה עיוור".

גם סופי גיבורת ימים לראות, מצליחה לראות מה שאחרים לא רואים, וכמו בטרגדיות היווניות זה לא מבטיח לה את הסוף הטוב.

ימים לראות, שגית אמת, ידיעות ספרים, 2016

סופי גיבורת ימים לראות אכן מצליחה לראות במבט הפנימי מה שאחרים לא מצליחים לראות, בעוד שפרקר גיבורת להתראות מחר צריכה זמן לגלות שאולי החוקים שלה שנועדו לשמור עליה בעצם מונעים ממנה לראות ולאוו דווקא העיוורון שלה. שתיהן יגלו בסוף  ששום דבר הוא לא כמו שהוא נראה.

בימים לראות מאת שגית אמת, אנחנו פוגשים בסופי הגיבורה, עיוורת מלידה, כשהיא בת 30 ומתגוררת בחולון עם סבתה, גניה. סופי עובדת בכמרכזנית בחברת ביטוח ובשאר הזמן מאזינה לרדיו וכותבת סיפורים שהיא מקלידה במכונת הברייל שלה.

נראה שכל חייה כבר מאחריה ומעכשיו היא תמשיך לנוע במרחב הקטן שלה. אלא שלחיים תכניות אחרות והיא פוגשת בשלומי בן השכנים, נשוי ועובד עם אביו בהובלות שגם חייו מלווים בתחושת החמצה.

להתראות מחר, אריק לינדסטרום, תרגום: שהם סמית ואמנון כץ, ידיעות ספרים, 2016

בלהתראות מחר פרקר בת ה-17 היא נערה שאיבדה את ראייתה בתאונה. בניגוד לסופי היא מלאת חיים וכעס. יש לה חוקים והחשוב ביניהם הוא שאסור להתייחס אליה אחרת רק מפני שהיא עיוורת, אסור לנצל אותה ומי שפוגע בה לא מקבל הזדמנות שנייה. החוקים האלה אולי שומרים עליה אבל הם גם מרחיקים אותה, במיוחד מסקוט, נער שהיה חברה הטוב ביותר ובן זוגה שפגע בה והיא לא מוכנה לסלוח לו.

גם פרקר וגם סופי מאבדות בנוסף על ראייתן גם את בני משפחתן וחברים קרובים. סופי מאבדת את אמה ואביה נוטש אותה, בהמשך גם את שותפיה לדירה ואת עצמאותה, והיא חוזרת מובסת לבית סבתה למעין זוגיות משונה, ששומרת עליה וחונקת אותה.

גם פרקר לאחר שאיבדה בתאונה בה התעוורה את אמה ששתתה יותר מדי, מאבדת מאוחר יותר גם את אביה האהוב, בספק תאונה ספק התאבדות, ונאלצת להתמודד עם דודתה ובני הדודים שעוברים לגור איתה בבית.

ימים לראות מתחיל דווקא מהסוף, לאחר שהכול נגמר ובעצם מתחיל מחדש. סופי מגיעה עם גניה סבתה לפאב בו היא מקריאה מסיפוריה, שהם בעצם סיפורי חייה של סבתה. לצלם שמצלם אותן יש ריח של חציר וסבון ואגסים.

"הוא בחור נחמד מאוד," תלחש לה גניה, "וגם מסתכל עלייך כל הזמן."

וסופי תצחק "אוי, סבתא."

"בחיי, סופינקה, זה אני אומרת לך בלי אינטרס, רק בשביל שאת לא יכולה לראות את המבטים שלו וגם בשביל שזה יותר יפה אם תזכרי אותו לא רק לפי הריח של האגסים, אלא גם שיש לו בטח שם".

ובהמשך תאמר לה סופי "יותר ממאור עיניו נחוץ לאדם שיראו אותו. שיהיה שם מישהו בחוץ שיראה".

הספר כולו מתרחש בין הפתיחה והסיום, ומגולל בעיקר את סיפור אהבתם היפה והעצוב של סופי ושלומי. הפגיעה של סופי היא חיצונית וכולם רואים אותה. הפגיעה של שלומי היא פנימית ואינה נראית, הוא פגוע קרב לא מטופל, שלילותיו מורכבים מסיוטים.

הוא לא מסופק לא מנישואיו ולא מעבודתו. הוא נבהל מסופי אך גם נמשך אליה, ונרקם ביניהם קשר חושני ומורכב נגד כל הסיכויים. נראה ששלומי הוא הראשון שרואה את סופי באמת ומעורר בה את "חיית גופה המשתוללת בחושך" את התשוקה. גם היא רואה אותו כמו שאף אחד אחר עוד לא ראה אבל לשניים האלה כבר לא יהיה סוף של "אושר ועושר" לא יחד בכל אופן אבל אולי לחוד.

כמו ימים לראות גם להתראות מחר הוא ספר ביכורים, הפעם  של אריק לינדסטרום, אהבתי את פרקר הגיבורה הייחודית, שאינה רואה אבל לא רוצה שירחמו עליה, אינה רואה אבל אוהבת לרוץ ואינה רואה גם את אהבתו של סקוט אליה. פרקר היא גיבורה מרתקת, מלאת עוצמה, שעוטפת את עצמה בחוקים כדי לשמור על עצמה אך גם מרחיקה את אוהביה. בסוף הספר היא שואלת את עצמה "כמה רחוק אני יכולה לרוץ? זאת אומרת, באמת? הגיע הזמן לגלות." ממליצה לכם להצטרף למסע שלה ולגלות זאת יחד איתה. ספר לבני נוער אבל לא רק, אני אהבתי מאוד את שניהם.

ולסיום התחלתי ספר חדש "כל האור שאיננו רואים", וגם בו למרבה הפלא הגיבורה היא עיוורת, עליו כבר בפוסט הבא.