על ספרה של יעל שכנאי ילד רע – דרמה משפחתית מצוינת

יעל שכנאי היא שם מוכר בתחום הספרים, היא מו"לית של הוצאת רימונים, סופרת ועורכת. היא התחילה כעורכת בהוצאות גדולות וב-2014, הקימה את הוצאת רימונים, שמוציאה היום בעיקר ספרי ילדים ונוער, וספרות מתורגמת.

וכמו תמיד מעניינת אותי השאלה, איך נולד הספר?

"ההשראה לספר הגיע מפרשת רציחתו של אסף שטיירמן בשנת 1996, עניין אותי הנושא של רוע צרוף שמתגלה פתאום." מספרת יעל שכנאי.

"זה היה רצח סתמי ללא סיבה הנראית לעין. במשך ארבע שנים הסיפור לא פוענח עד שבשנת 2000 הגיעה למשטרה אשתו של הרוצח – רועי חורב וסיפרה שהוא היכה אותה ואמר לה שהוא ירצח אותה כמו את אסף."

שכנאי מספרת שהיא עקבה אחר המשפט והתמקדה באמו של הרוצח. הם היו בני טובים, כמו שנהוג להגיד. שלושה בני נוער, נער ושתי נערות. במשפט ניגש אל האם של רועי חורב הסבא של אסף והטיח בה שהיא הרעילה את בנה, האם נשארה מאובנת. הסיפור ליווה את שכנאי לאורך 15 שנה. היא הרגישה שהיא חייבת לכתוב סיפור על משפחה שמתרסקת יום אחד, ומה קורה למשפחה כזאת?

ספרי קצת על המשפחה שיצרת?

"האם אווה (שם סמלי, גם זרה וגם שמה של חווה אם כל חי), היא גיורת בת למשפחה עם עבר נאצי מגרמניה. היא נתקה איתם קשר כשעלתה לארץ ונישאה לגדעון. היא עובדת סוציאלית בהכשרתה.

האב גדעון הוא מה שנקרא "מלח הארץ", בן למשפחה ישראלית עם עבר קרבי. לאווה ולגדעון עוד שתי בנות הקטנות יותר מנדב הבכור, רותם וניב. יום בהיר אחד מגיעה אליהם המשטרה ובנם הבכור נדב מואשם ברצח, נלקח לחקירה ולמאסר ומאז בעצם לא שב הביתה. האישום ברצח מזעזע את המשפחה, וכל אחד מהם מתמודד איתו בדרכו שלו. הרצח מסמן את נדב באות קין אך למעשה מסמן גם את שאר בני המשפחה. אמו אווה מחליפה את מקום עבודתה ועוברת לעבוד בבית אבות במקום בבית החולים שבו עבדה, היא מבקשת לפתוח דף חדש לפחות בתחום אחד בחייה.  היא היחידה שנשארת בקשר עם נדב בעוד אביו מתכחש לו ואחיותיו נבוכות ומבולבלות. היא היחידה שמתמודדת עם מה שקרה ומנסה להבין למה.

היא נתקלת בחוקר המציע תיאוריה שיש גן של רוע ואלימות שעובר במשפחות, והיא מיד משייכת את זה לעברה הנאצי של משפחתה, וזה מספק לה מעין הסבר לטרגדיה.

הרצח משליך אחורה על העבר, הכול כאילו מתלכלך, נהרס. הבן הסתיר סוד נורא כמה שנים, מה עוד הוא הסתיר?

ואפילו כשהוא בא הביתה לחופשה הוא מעין זר בבית, ויש אפילו תחושות פחד מפניו ומפני מה שהוא עלול לעשות.

 

האם בכולנו יש מעין "גן אלים"? האם כולנו יכולים לרצוח?   

  "אני מאמינה שיש לנו את הגבולות שלנו," טוענת שכנאי. "גבולות של המוסר ושל החברה. ואנחנו מסוגלים לעצור את עצמנו בזמן. יש אנשים שאצלם מתקיים נתק שבעקבותיו הם לא נותנים את הדעת על מה שקורה ועל ההשלכות של המעשה. הם מנותקים רגשית מהמעשה ומאמינים בשקרים הפתולוגיים של עצמם."

 

ומה אני חשבתי עליו?

אהבתי מאוד את ספרה של יעל שכנאי "ילד רע". הזדהיתי עם אווה שלא יכלה להפקיר את בנה, למרות המעשה הנורא שעשה. והייתי מרותקת לדרך בה היא ממשיכה את חייה, לקשר עם בנותיה, לחברות הטובות שלה שלא זונחות אותה לרגע והן כמו משפחה עבורה. לעבודתה ולקשרים המפתיעים שהיא רוקמת עם דיירי בית האבות.

זה אינו ספר מתח, אין בספר תשובה לשאלה למה נדב עשה מה שעשה, ואין ממש הסבר לכך. אבל זה גם לא מה שחשוב. בדרמה המשפחתית הזו הכתובה ברגישות רבה, מתחקה יעל שכנאי אחר השברים הסמויים והגלויים במרקם חייה של משפחה שקורה לה אסון. אסון הממיט עליה גינוי חברתי, שלא כולם יכולים להתמודד איתו.

נזכרתי כמובן ב"חטא ועונשו" של דוסטוייבסקי, ובמשפט הפתיחה המפורסם של טולסטוי לאנה קרנינה "כל המשפחות המאושרות דומות. משפחות אומללות אומללות כל אחת בדרכה היא."

 

לקריאה נוספת: שני ספרים מצוינים באותו נושא, "חייבים לדבר על קווין" שעובד גם לסרט. קישור למאמר מעניין של פרופסור עמיה ליבליך על הספר

 

                                                                                                                                                                                     ו"ארוחת הערב" של הרמון קוך, בשניהם מתמודדת האם עם בן שביצע רצח סתמי לכאורה. לרשימת ביקורת בוואלה תרבות