[youtube kAzp2rT6f5o nolink]
אתמול הייתי בהקרנת טירת הזכוכית עיבוד לספר המצוין שנקרא באותו שם. כבר בלימודי התסריטאות שלי למדתי שספרים ותסריטים הן חיות מסוג אחר, ועדיין אי אפשר שלא להשוות את הסרט לספר. נהניתי מהסרט אך לאורכו ובעיקר בסופו לא עזבה אותי התחושה שבסרט יש ריכוך מסוים של המציאות הקשה שעולה מן הספר שמבוסס על סיפור אמיתי.
את מה שחשבתי על הספר תוכלו לקרוא בפוסט שלי – טירת הזכוכית סודות ושקרים. הסרט אמנם מציג כמה מהסצנות הקשות כמו הילדה בת השלוש העולה באש בעודה מכינה נקניקיות לה ולאמה. את רגעי הרעב, הקור והאימה שהחיים שמורכבים בעיקר ממעבר מבית מוטה ליפול זה לאחר. את האימה בחיים עם משפחתו של האב, אמו ואחיו, וההיחשפות של הילדים להתעללות מינית מצד הסבתא. הסרט מציג זאת יותר כהרפתקה נהדרת של חיים בחיק הטבע, עם הורים יצירתיים ופחות מדגיש לטעמי את הזוועה.
בסצנה חזקה בסרט עונה האב לביתו כשהיא כועסת עליו "אבל היינו משפחה מאושרת" והיא מצידה מטיחה בו "זו לא הייתה משפחה מאושרת זה היה סיוט".
גם דמותה של האם מוצגת בחביבות יחסית, אישה נאה, ציירת שלא מסוגלת לעמוד בפני בעלה השיכור וחסר האחריות, נותנת לו לגרור אותם לחיי עוני ורעב, לחיים כחסרי בית כשבסוף מתברר שכל הזמן הזה היו בידה האמצעים לשפר את מצבם והיא בחרה שלא להשתמש בהם. אחת הסצנות נוגעות הלב בסרט היא לאחר התקפת אלימות מצד האב השיכור כלפיי אשתו, ג'נט הילדה גיבורת הסרט אומרת לאמה, מתחננת יותר נכון "תעזבי אותו", ובעצם מבקשת, תצילי את עצמך ואותנו ממנו. כשהאם לוחשת לה בקול שבור שהיא לא יכולה, משהו משתנה בילדה והיא מבינה שרק היא ואחיה יוכלו להציל את עצמם.
הם מתחילים כל אחד בתורו לחסוך כסף כדי להימלט מהעיירה הנידחת והפרימיטיבית שבה הם חיים לעבר העיר הגדולה ניו יורק. גם המאבק הזה לא פשוט אבל שלושת הילדים הגדולים מצליחים בו כשמי שמשלמת את המחיר היא מורין, האחות הקטנה שהם גידלו וטיפלו בה ושנשארה מאחור. גם פה יש ריכוך של המציאות, בסרט מורין היא אישה יפה, מבולבלת מעט שבוחרת לחזור לגור עם הוריה בדירה שהם פולשים אליה בניו יורק, ובסוף נוסעת לקליפורניה. בספר מתוארת מורין כאישה עם בעיות נפשיות קשות המאושפזת בבית חולים.
הרגעים המרשימים והמטלטלים ביותר בסרט הם דווקא ממש בסיום, כשעולים הקרדיטים עולות גם תמונות סטילס וקטעי וידיאו מצמררים של בני המשפחה האמיתים של ג'אנט וולס. אז באמת מבינים שכל הזוועה הזאת קרתה באמת, ואפשר לראות עד כמה מורין פגועה. כל זה עומד בניגוד לסצנה האחרונה והמרוככת בסרט, בה לאחר מות האב יש מעין השלמה וכולם חוץ ממורין ובעלה של ג'נט שהוא כנראה כבר בעלה לשעבר חוגגים את חג ההודיה, כמשפחה מאושרת.
כבר טולסטוי אמר "כל המשפחות המאושרות דומות, משפחות אומללות, אומללות כל אחת בדרכה שלה".
השאלה העיקרית היא איך בכל זאת יצאו לפחות שלושה מארבעת ילדיי משפחת וואלס נורמליים? זו שאלה מעניינת, שאין לי לגמרי תשובה עליה. האם החופש שקיבלו לימד אותם להיות עצמאיים, יצירתיים, להבין מגיל צעיר שהם יכולים להישען רק על עצמם? כנראה. איך חוץ ממורין לא הוכרעו על ידי האימה, ההזנחה, הרעב וההתעללות היא גם שאלה מעניינת. אולי הניצוצות של האהבה והחום שקיבלו מהוריהם הצליחו להאיר להם את הדרך. כמו שאומר לג'אנט אחיה כשהיא מתלבטת האם לבקר את האב כשהוא נוטה למות: "היו לו את הרגעים שלו". אולי הם הספיקו.
בכל מקרה אם לחזור לכותרת הפוסט, כמעט כל אחד יכול להיות הורה, אבל לא כל אחד מסוגל באמת להיות הורה. הוריה של זא'נט היו פגועים מדי בעצמם מכדי לתפקד כהורים. איפה היו הרשויות זו עוד שאלה טובה, והאם היה לילדים עדיף לגדול עם או בלעדי הוריהם?
הספר והסרט מעלים שאלות רבות וזה חלק ממה שהופך אותם לכל כך מעניינים.
[youtube kAzp2rT6f5o nolink]
רוצים להכיר אותי יותר מוזמנים לאתר החדש שלי שלומית ליקה ספר משלך, על ספרים, קריאה ועריכה