כשקיבלתי לעריכה את ספרה של רויטל שירי הורוביץ את מדמיינת, הרגשתי שהגיע אליי פנינה, יהלום לא מלוטש. הטקסט היה כל כך אמיץ וכן ומאוד ריגש אותי.
רויטל היא סופרת, משוררת ובלוגרית בקפה דה מרקר ובסלונה. כתבה שלושה ספרים: בת עיראק, רומן הסטורי המספר על הצד הנשי של החיים בעיראק, העלייה ארצה והחיים בארץ. הספר זכה בפרס עידוד מטעם מורשת עולה בבל, כתבה את להתראות בקרוב, המדבר על מההגרים החצויים בין עולמות (גם כן סיפור נשי), ספרה השלישי את מדמיינת יצא לאור זה עתה ועוסק בבנות לאימהות נרקיסיסטיות. רויטל נשואה, יש לה ארבעה בנים והיא מתגוררת בסיאטל.
כולנו חונכנו שאין כמו אהבה של אמא, ושאהבת אם זה דבר טבעי אז זהו שלא.
היו תקופות בהיסטוריה שילדים בעיקר ילדי המעמד הגבוה נשלחו למיניקות ולמטפלות לעיתים למרחק רב ולכמה שנים וזה נראה טבעי והיה חלק מהתרבות.
בשנים האחרונות התרבות שלנו שמה במרכז את הילד, ויש לכך יתרונות. אבל חלק מכך הוא האדרת הקשר בין האם לילד, עד שהוא נראה כחזות הכול, כאילו אין דבר כזה אמא שלא אוהבת את ילדיה, מיד ובאופן חזק.ורוצה תמיד בטובתם.
אז אין דבר כזה שאין דבר כזה.
היום השיח הזה נסדק אט אט, יש נשים וגברים שמתקשים לאהוב את ילדיהם, שההתאהבות היא תהליך ארוך ומורכב, יש נשים שסובלת מדיכאון לאחר לידה שמקשה עליהן להרגיש אהבה לילדיהן ויש גם נשים שלא רוצות ילדים ומצטערות עם כל האהבה שלהן כלפיהן על הבחירה, רק שבחברה שלנו זה עדיין לא בחירה לגיטימית.
נדמה שזה אחד הטאבואים הגדולים שעוד נותרו לנו, אהבת אם. כל התרבות שלנו מבוססת עליה, אבל בשנים האחרונות גם הטאבו הזה נסדק. כדי להיות הורה או כל מטפל צריך קודם כול יכולת לאמפטיה. ולאנשים נרקיסיסטיים כמו שלמדתי מספרה הנפלא של רויטל פשוט אין את התכונה הזו. אין את היכולת לראות את ילדיהם כשמשהו נפרד מהם הם תמיד רואים אותם כשלוחה שלהם.
כשילדתי את מיכאל לפני כמעט 20 שנה, אחרי לידה ארוכה וכואבת הניחו אותו על משקל, המשקל היה מואר בתאורה חזקה, ומיכאל שהיה בן פחות מדקה עצם את עיניו כי האור הפריע לו לעומת החשכה שברחם. ברגע זה הבנתי שהוא אדם נפרד, כבר מפריע לי האור, כבר לא נוח לו. וככה גידלתי אותו, באהבה אך מתוך כיבוד הרצונות שלו והנפרדות שלו ממני.
רויטל באומץ בלתי רגיל הטילה בספרה אלומת אור למקום חשוך שאנשים מעדיפים לא להביט בו. היא עשתה זאת לא רק בשבילה אלא כפורצת דרך לנשים וגברים רבים שהורים או אנשים קרובים להם סובלים מכך.
היא ידעה שמעשה זה יתקבל בהתנגדות, אבל בצד ההתנהגות היא גם נתקלת בהמון אהבה וקבלה מנשים כמוה שספרה משמש להן מפתח להבנה של חייהן. חלק מהתגובות כבר מגיעות והן מרגשות ומעצימות.
אני כל כך שמחה וגאה שהיה לי חלק בלידת הספר הזה, ובכך שרויטל ואני הפכנו מעורכת וסופרת לחברות.
כל מי שמתמודד עם קושי כדאי שיקרא את הספר – ויראה איך כשמתבוננים בקושי בחמלה ובהבנה ובתובנות הוא מתחיל להתבהר.
תודה רויטל ששיתפת אותי במסע שלך.
על הז'אנר – ממואר
אני אוהבת מאוד את הז'אנר הזה שהוא כתיבה אישית אך לא ביוגרפית אלא על נושא מסוים. הוא מקובל מאוד בחו"ל ונקרא ממואר.
בצרפתית הכול נשמע טוב יותר. היא מציינת מספר דברים: זיכרון, רשימה, מסמך המוגש במסגרת לימודים אקדמיים, אך גם רשימת זיכרונות. באנגלית היא הפכה לממורי זיכרון אבל היא לא מדויקת כמו הצרפתית.
רויטל היא סופרת וכותבת מלידה, היא כתבה את בת עירק ובחרה להשתמש ברומן כצורה ספרותית לתאר את תולדות משפחתה, רומן מורכב ומעניין שמדבר בכמה קולות.
בת עיראק הוא רומן משפחתי מרתק , המספר על שלוש נשים בנות משפחה אחת. זהו סיפורה של הגירה מעיראק לישראל בתחילת שנית החמישים, כפי שהיא נחווית על ידי שתי אחיות : ויולט, הנחשפת בפנינו דרך יומן חיים שכתבה כשלקתה במחלה קשה, ואחותה פרידה, אליה אנו מתוודעים דרך יחסיה עם הסביבה ועם עצמה. הצלע השלישית היא נועה, בתה של ויולט, סטודנטית בשנות העשרים, המחפשת משמעות לחייה. נועה יוצאת למסע רוחני אל העבר כדי שתוכל לבנות את חייה בהווה ובעתיד. זה סיפור על אהבה, על שורשים ועל מה שביניהם : אהבה בין אימהות ובנותיהן, אהבה בין אחיות, בין אב ובתו ובין אח ואחות. זהו גם סיפורן של אהבות זוגיות ממומשות ובלתי ממומשות.
להתראות בקרוב, ספרה השני של הסופרת רויטל שירי-הורוביץ , מבוסס על התלבטויות הישראלים כיום בארצות הברית. הספר מתמקד בחברות של נשים, באהבת מולדת, בגעגועים ארצה ובסופו של דבר, בהרגשת התלישות שחשים הישראלים שעזבו אי פעם את ישראל. להתראות בקרוב סוחף את הקוראים לתוך מערבולת רגשית ומציג דילמות הכרוכות בחיים במדינה אחרת ומעורר מחשבות על החיים עצמם – חברות, משפחה, מדינה. בכך הוא מתכתב עם המציאות העכשווית בארץ ועם הדילמות של אלה הבוחרים לעזוב.רויטל שירי-הורוביץ, בוחרת ב"להתראות בקרוב" כמו גם בספרה הראשון בת עיראק ,לארוג ולתבל את חייה שלה לתוך הסיפור, כישראלית הנמצאת מזה שנים בין מולדת ומשפחה .
להתראות בקרוב עוסק במרחב שבין תל אביב, סיאטל ואישה אחת שעושה מעשה שלא יעשה, בשתי חברות שנפער בינהן פער גדול …ובבחינת תפקידו של המרחק הגאוגרפי והמנטלי בעלילה. הרומן כתוב כשתי וערב – סיפורי עבר הנכרכים בהווה, דמויות כובשות ומרתקות ומכתבים השזורים זה בזה ואורגים את העלילה.
באת מדמיינת, אולי ספרה האישי ביותר, בחרה לכתוב ממואר ולא רומן או ספר זכרונות. היא הלכה כאן בעקבות סופרים וסופרות גדולים כמו סימון דה בבואר, שכתבה ממואר קטן ומקסים "מוות רך מאוד" שם אירוני המתייחס לתקופה שבה היא ואחותה טפלו באמן שהתאשפזה ולאחר שנפטרה הרופא אמר שזה היה מוות קל מאוד, השאלה למי? לרופא אולי אבל בטח לא עבורן או עבור אמן.
הסופר ולפעמים הספר בוחרים את הצורה האמנותית. הייתי במפגש עם דוד גרוסמן שסיפר על הרעיון לספרו עטור הפרסים סוס אחד נכנס לבר, גרוסמן סיפר שעלה בו רעיון לספר על ילד שהולך להלוויה של אחד מהוריו, מבלי שהוא יודע מי מהם נפטר. הרעיון נבט אצלו לפני כעשרים שנה, אבל הוא לא ידע איך לספר את הסיפור ופתאום היה רגע של הברקה, והוא ידע שדווקא דרך הגסות של הסטנדאפ אפשר יהיה להעביר עדינות ואינטימיות.
במהלך הכתיבה קורה לפעמים רגע נדיר, שיכול לקרות בכל מקום. פתאום עולה רעיון של טכניקה שמציע פתרון צורני לסיפור. ב”עיין ערך: ‘אהבה‘”, הפתרון היה לכתוב את הספר כמילון ולהתחיל בא’ אהבה, ב”שתהיי לי הסכין” הפתרון היה לכתוב את הספר כרומן מכתבים.
ומה ההבדל בין ממואר לביוגרפיה? לאוטוביוגרפיה?
בביוגרפיה יש בדרך כלל רצף חיים של אדם על פי סדר כרונולוגי ובאופן די מקיף. לעומת זאת, ממואר, ובעברית, רשימת זיכרונות או ספר זיכרונות, יכול להתרכז רק חלק או קטע. הוא יכול להיות מוקדש לנושא מסוים, להכיל מבט על תקופה ועל אירועיה. הוא יכול אף להתרכז באירוע מסוים בחיים של אדם.
גור וידאל, בספר זיכרונותיו נתן את הגדרתו האישית לז'אנר: "ממואר הוא כיצד אדם אחד זוכר את חייו שלו, ואילו אוטוביוגרפיה היא היסטוריה, הדורשת מחקר, תיארוך, עובדות ואימות."
מכאן שספרה של רויטל מתרכז בנושא אחד, החוויה המעצבת של לגדול כילדה לאם נרקיסיסטית. היא יכלה כמובן לכתוב אותו כרומן אבל ברומן יש עידון, סובלימציה ולפעמים יש נושאים שפורצים והדרך לכתוב עליהם הוא כחוויה אישית. מילים שיוצאות מהלב ומגיעות אליו.