הנה באה הרכבת…

לאחר שקראתי את ספרה של אביגיל קנטורוביץ', ושמעתי אותה בשיחה על הספר ולמה נבחרה דווקא הרכבת לדימוי על העטיפה, אני לא מפסיקה לזמזם את השיר: הנה באה הרכבת… ומה הקשר בין שיר ילדים תמים לרומן למבוגרים המתרחש במחלקה להיריון בסיכון גבוה?

על כך ועוד בפוסט.

 

ארץ, עיר ילדה, אביגיל קנטורוביץ, מודן, 2018

אהבתי מאוד את הספר, והוא החזיר אותי כמובן לימיי שלי במחלקה זו, הייתי בהיריון בת 35, עם סוכרת הריונית. מדי פעם הגעתי למחלקת נשים כי לא הרגשתי את העובר, ושם אחרי מוניטור מרגיע חזרתי הביתה שלווה ומאושרת, (ככל שאפשר בחודש תשיעי בין הבצקות, לצרבת ולעצירות). בפעם האחרונה כשבועיים לפני מועד הלידה המשוער, הודיעו לי לאחר האולטרסאונד שאני משם כבר יוצאת עם תינוק ואושפזתי לאחר כבוד במחלקה, היריון בסיכון.

איתי בחדר היו עוד נשים שחלקו שלל סיכונים כמו רעלת היריון, ירידת מים ועוד. הרגשתי כמו בפנימייה. היו מעירים אותנו לפני שש בבוקר לקחת מדדים, אני וחברותי החשכנו את החדר וחזרנו לישון, ומשם ארוחת בוקר, בדיקות, טיולים למזנון, ביקורים ואולטרסאונד.

בסוף שום זירוז לא עזר, הוכנסתי לחדר לידה, חוברתי לפיטוצין ולאחר 24 שעות, של כאבים, אפידורל, חום שעלה, סוכר שהשתולל ומה לא, נולד מיכאל.

אז מובן שהזדהיתי גם עם כליל ומה שעובר עליה, היא מנהלת חנות ספרים, גם משהו שעשיתי, מנסה לכתוב מאמר ולהיות הראשונה מבין הדוקטורטים שתפרסם אותו, ובבית יש לה בעל וילדה, ויש עוד נשיקה שהיא ספק רומן ספק לא עם יריב מפיץ הספרים.

אבל כל אלו הם רק הקרום המבעבע שמעל סיר המרק הזה. מתחת נמצאת כמו בהרבה ספרים אחרים השואה. אם זאת גם אצל כליל זהו מקרה פרטי ששייך לסיפור כללי יותר.

אביה היה ועדיין חוקר שואה מפורסם, היא גדלה בעצם בבית שהעיסוק בשואה הוא המרכזי בו ופתחה הומור שחור בהתאם, אבל גם זה לא הסיפור העיקרי. הסיפור העיקרי והשאלה שבעצם שואל הספר – היא מה עושים במקרה של ניכור הורי? ואיך הופכים להורים ובכלל חיים כשאחד מהוריך בחר לוותר על הקשר איתך, ולפי הרגשתך לא אוהב אותך?

איך אפשר להיות אישה, אמא, לאהוב את עצמך ולהאמין שמישהו יכול לאהוב אותך עם בור שחור כזה בנשמתך?

בשיחה איתה, במפגש עם קוראות שנערך בסניף נעמת, בבלי בתל אביב, ניסתה אביגיל לתת תשובות לכמה מהשאלות הללו.

על הבחירה למקם את הספר במחלקת אם ועובר 

עלילת הספר מתרחשת במקום אחד, במחלקה להיריון בסיכון, או מחלקת האם והעובר, (אביגייל רצתה לקרוא לספר ממלכת האם והעובר), זוהי מעין כמוסת זמן, כמוסה סגורה שבה הכול קורה בזמן של בית החולים, ויש לכולם מטרה אחת. כליל ונשים אחרות בעצם מופקעות משלל הזהויות שלהן, וכל קיומן מופקע לטובת מטרה אחת לסיים את ההיריון מאוחר ככל האפשר וללדת תינוק בריא. ליקום זה יש שגרה משלו – בדיקות, מדדים, חילופי משמרות וביקורי משפחה וחברים. אביגייל מכירה זאת מקרוב, גם היא בלתה שם כחודש בהריונה השלישי ומכאן נבט הזרע לספר.

זוהי סביבה נשית לחלוטין, שהסופרת מרגישה שם בנוח, הכול נמחק לצרכים רפואיים, החיים עוצרים, ויכולת ההשפעה האישית היא קטנה מאוד. מה שיש הרבה זה זמן לחשוב. הספר נפתח בגלגלים המתגלגלים, מכשירים, מיטות, כיסאות – רק את לא הולכת לשום מקום.

אין הרבה ספרים על החוויה הנשית הזו, אני נזכרתי בסודות ששמרתי בבטן של ליהי לפיד ובבית היולדות המצוין של דריה מעוז, שנותן זווית עתידנית מרתקת. אין ספק שהיריון הוא נושא שלא סופר מספיק, וכמה שיותר ספרים ייכתבו עליו, הוא ימופה ויוסיף קול מיוחד לחוויה הנשית בספרות.

המרחק בין דמיון למציאות – מבוסס על סיפור אמיתי

לא מספיק הזמן שנפער פתאום בחייה ומשאיר את כליל עם מחשבותיה, היא מגלה שאביה חוקר שואה מפורסם שהקשר ביניהם ניתק עומד להגיע לארץ לכנס בדיוק במועד הלידה המשוער. גם פה זה נושא שלקוח מחייה של הסופרת. גם אביה של אביגיל הוא חוקר שואה מפורסם והשואה הייתה חיה ונוכחת בבית. בטריוויאלית מסוימת, היא הייתה מציירת על דפי עד, והולכת איתו לעבודה במכון לחקר השואה. כליל הייתה בטוחה שככה זה אצל כולם.

המחקר בין כליל הדמות הראשית הבדיונית ואביגייל הוא מעניין, אם זאת זה רומן, המבוסס על חומרים אמיתיים אך מעובד לפרוזה. היה לאביגייל חשוב ליצור הפרדה. אם זאת לשתיהן יש עוג מאפיינים דומים, הקול האירוני המרוחק, וההומור הציני.

אביגיל הרשתה לכליל להגיד ולחשוף דברים, בעיקר בקשר בינה לבין האב, שהיא בעצמה לא הייתה אומרת. וגם לטעמי למצוא פתרון מסוים בסוף הספר, אבל בלי ספוילרים.

בספר טוב יש רבדים רבים, אחד הדברים שאהבתי בספר שלמרות הנושאים הלא פשוטים שקיימים ומדוברים בו, היריון בסיכון, אב מתנכר, שואה, יש בו גם מקום לרומן או מעין רומן חביב בין כליל ליריב, יש עוד מישהי בהיריון במחלקה, מכונת הממתקים שגם לה תפקיד בספר. יריב הוא גבר שכליל מרגישה שרואה אותה באמת, בשביל המבט הזה היא מוכנה לעשות הרבה ואף להסתכן באובדן נישואיה. ושוב מבינים עד כמה היא פגיעה ועד כמה חסר לה המבט האוהב של אב שרואה אותה. והאם מתוך הפגיעות הזו היא יכולה להיות בת זוג ואם בעצמה?

אני הרגשתי שיש תשובה לכך בספר, ובנימה אופטימית זו אני מסיימת עם המלצה: תקראו את הספר הזה, וכמו בכל ספר טוב תמצאו בו גם פיסות מעצמכם.