כמו חבלים הרומן האוטוביוגרפי הנפלא של חיים  באר, וסיפור על אהבה וחושך, המצוין של עמוס עוז ז"ל,  גם אלי עמיר כתב את  נער האופניים, יצירת המופת שלו שהיא גם ספרו האישי ביותר, לאחר שנים של כתיבה.

במקרה או שלא, ראיתי לא מזמן את הסרט מפריח היונים שמספר על חייו של אלי עמיר ומשפחתו בבגדאד, ומציג למעשה את הסיבות לעלייה לארץ. ולאחריו קיבלתי את ספרו החדש והנפלא, נער האופניים שכמו תרנגול כפרות שלו, מציג את החלום ושברו.

 

צפיתי גם בסרט המספר את סיפור הסרט ובו מספר אלי עמיר, כי הסיפור הזה של הקהילה היהודית העתיקה בעולם, שישבה בעירק יותר מאלפיים ושבע מאות שנה, קהילה מפוארת בעלת תרבות עשירה, שלמעשה עד להקמת מדינת ישראל והפסדי הצבא  העירקי והגופות שהחלו לחזור לבגדד, מקרבות מלחמת העצמאות חייתה בשלום עם הסביבה המוסלמית. הסיפור הזה לא סופר מספיק.

בעבור יהודים רבים הייתה העלייה לארץ, אסון, קרע מהמקום שבו גדלו. כמה קשה להם הייתה ההיקלטות בארץ, שלא הייתה קלה גם עבור הציונים שבהם.

לאחר מפריח היונים הגיע תרנגול כפרות, המספר את סיפור ההיקלטות בקיבוץ. וכעת מספר אלי עמיר את "הסיפור האמיתי", וממשיך את קורותיו אחר עזיבת הקיבוץ, השנים במעברה והשנים המכוננות והמעצבות בירושלים.

על הספר – מסע חניכה והתבגרות

נורי, נער צעיר שהגיע עם משפחתו מעירק, נשלח לקיבוץ. משפחתו נשארה במעברה, בכפר אוריאל, כפר של עיוורים ליד גדרה.

הספר נפתח בתיאור של האב המגיע לבקר את בנו,  האב לבוש בחליפה מהודרת, הספר פותח במשפט: "גם אחרי שביקר את בנו פעמים אחדות והתוודע אל אורח החיים והלבוש בקיבוץ, בא שוב בחליפה הדורה, בעניבה, במגבעת לבד אפורה שסרט שחור כרוך סביבה, בנעליים בריטיות בשני צבעים ועם פרח בדש."  ועם הלבוש הזה מגיע הפטריארך כפי שקורא לו נורי לקיבוץ. נורי מובך מצד אחד ומתגאה בו מצד שני. ונראה שהלכי הרוח האלו מלווים אותו לאורך הספר.

לא זאת בלבד שהאב מסרב לציית לאופנת החלוצים החדשים, הוא גם שר בערבית. במקום ובזמן שהציווי בו הוא "עברי, דבר עברית", וערבית נתפסת כשפתו של האויב. כשאביו בא לבקרו הוא הולך גם לבקר את הכפר הערבי הנטוש, שמזכיר לו את הכפר בו גדל לפני שעבר עם משפחתו לבגדד.

וכך כבר בפתיחה לספר רחב היריעה הזה נפרשים לפנינו הקלפים. נורי מבקש להיות לישראלי, לקיבוצניק, לדובר עברית. ואביו נשאר בבגדיו הישנים נאמן לשפתו ולתרבותו. השניות הזו עוברת כחוט השני בספר, ונדמה שזו השאלה הגדולה ששואל אלי עמיר,

האם אפשר להיות לישראלי ולשמר את תרבות מי שבא מהמזרח, מארץ ערבית?

שאלה מורכבת, ועליה מנסה לענות הספר.

תוך כדי נפרשת לפנינו ישראל של שנות החמישים, שיש בה מעברות, וקיבוצים, וערים. את תל אביב ואת ירושלים, את מי שמאנשי שלומנו, עולים מפולין, דוברי אידיש. ביניהם גם ניצולי שואה, ומי שלא.

את עובדי האדמה, עובדי כפיים ואת עובדי המשרדים, ואת נערי האופניים שעליהם נמנה נורי בהמשך.

את האצולה הירושלמית, האקדמאים, אוהבי התרבות, קוראי העיתונים המאכלסים את האוניברסיטה ואת משרדי הממשלה, את ילדי השמנת שעליהם נמנית מיכל, הנערה שבה יתאהב נורי ושתשיב לו אהבה וגם תשבור את ליבו. כי הסיפור הוא לא רק על עלייה ועל ציונות, ועל קשיי הקליטה ועל ההיקלטות בארץ. זהו גם סיפור התבגרות של נער בשם נורי, שמתאהב, ומנסה לשרוד ולהצליח ורוכש חברים, ומתבייש במשפחתו וגם גאה בה.

היופי בספר הוא המתח בין הסיפור האישי לבין הסיפור הציבורי, שעובר בכל התחנות ההכרחיות, מעברה, קיבוץ, תל אביב וירושלים, ומאיר את כולן מהזווית המיוחדת בו. אני הלכתי שבי אחרי הדינמיקה במשרד ראש הממשלה והדמויות המאכלסות אותו, שמגיע להן פוסט משלהן.

ויש בו את משפחתו של נורי, הרחוקה מרחק רב מהעיר הגדולה ומתגוררת לא בבתי אבן ברחביה ובטלביה אלא בצריף עץ עם גינה במעברה.

נורי, נשלח מהמעברה לקיבוץ, ומשם באורח גחמני משהו הוא נשלף על ידי אביו המחזיר אותו למעברה, ואחר מייעד אותו לירושלים, שולח אותו כחלוץ לפני המחנה כדי שיביא את המשפחה מהמעברה לירושלים.

נורי הוא הבן הבכור, הבן החביב על אביו וככזה יש לו גם חובות והעיקרי שבהם להוביל את המשפחה אחריו.

המעמד הזה מרחיק אותו מאחיו, שעד אז בבגדד היו חבורה אחת. הם נשארים במעברה ולאחר מאבק מצליחים להשתלב בבית הספר שבגדרה. אם כי חברתית הם נשארים מבחוץ ולא מתקבלים על ידי אנשי המושבה.

בירושלים במקרה או שלא מגיעה נורי לאחר ששהה עם דודתו ועבד עם בעלה ילדיה בנגרייה, למשרד ראש הממשלה כנער שליחויות, נער האופניים. שם שהזכיר לי את נערי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים, עוד נערים ילדים שעסקו בהישרדות.

שם נגלה אליו עולם אחר, עולמם של הפקידים, של העסקנים, של מנהלי המדינה. ובאמצעות משלוחי העיתונים הוא מתוודע גם למיכל, תלמידת גימנסיה ההופכת לחברתו ובמידה מסוימת לכרטיס הכניסה שלו לחברה הישראלית.

אהבתי את תיאורי חיי המשפחה של נורי, את אחיו אחיותיו, אמו ואביו, שלא התערה וכנראה כבר לא יתערה בארץ. הוא ואמו הם הדור האבוד של ההגירה, ואין להם אלא להתנחם בילדיהם. הם שולחים את נורי כראש חץ פעם לקיבוץ ופעם לירושלים כדי שיחלץ את המשפחה מהמעברה. וכמובן כשתולים כל כך הרבה תקוות על מישהו סופן לקרוס.

אהבתי את חיי המשרד המתוארים בהומור רב, את המשפחה החדשה שנורי יצר ובה פקידים המדברים ביידיש, גולים אף הם במידה מסוימת.

אי אפשר שלא לחשוב על המחיר הכבד שמשלמים על הגירה, בני הדור המבוגר בעיקר, במיוחד לנוכח היחס המתנכר והמשפיל שבני ארצות המזרח סבלו ממנו.

אומנם סיפורו של נורי הוא מעין סיפור הצלחה, אולם היה עליו לשנות את שמו, את שם משפחתו וחלקים מזהותו כדי להצליח.

ברור שכור ההיתוך היה חלום בלתי ניתן להגשמה וטעות גדולה, לא רק עבור העולים מארצות ערב. גם סבתי שהגיעה מברלין כד"ר לחינוך ולפיזיקה לא מצאה את מקומה בארץ החדשה, והשאלה האם הצלחנו להקים חברה רב תרבותית בארץ? גם עליה אין תשובה ברורה.

אין ספק שלספר הזה יש תפקיד חשוב בהשמעת קול מקורי, צלול ומרתק המצטרף לשמיכת הטלאים שהיא התרבות הישראלית.

מקווה מאוד שיהיה לו המשך, למדתי לאהוב את הדמויות את נורי, את מיכל את כל הסובבים אותם ואשמח להמשיך איתם הלאה.

יש בספר עולם ומלואו, כמו בכל ספר טוב הוא מספר לנו גם על עצמנו, ואני מצטטת מגב הספר של עוד ספר נפלא:

האבודים שישה מתוך שישה מיליון, של דניאל מנדלסון, שהתחקה אחר שישה אנשים ממשפחתו שנעלמו בשואה.

"זה הסיפור שלנו, וכך לא סיפרו לנו אותו אף פעם".

אז עכשיו הוא מסופר, ותקראו ותתנו לקרוא לכל מי שאתם מכירים ואוהבים, ספר שאחזור אליו בוודאי לקריאות נוספות.