לקראת שבוע הספר המתקרב, ממשיכה עם פרויקט ההמלצות לפי הוצאות, והפעם שריקה באפלה, אמה הילי, תרגום שי סנדיק, הוצאת תמיר סנדיק, 2019
בפוסט הקודם המלצתי על אחכה לך במוזיאון והפוסט הבא יהיה על חוט של כסף.
לספר הזה חיכיתי במיוחד, כי כל כך אהבתי את אליזבט איננה ספרה הראשון של אמה הילי שיצא אף הוא בסנדיק ספרים, והמלצתי עליו בפוסט.
זה היה ספר ביכורים בוגר ומורכב, שעוסק בזקנה, בדמנציה, באהבה ובחמלה. ספר שקשה להאמין שנכתב על ידי סופרת צעירה.
לכן שמחתי מאוד כששמעתי שיצא הספר השני שלה, אך מלבד העובדה שבלב שני הספרים עומדת תעלומה, ושניהם עוסקים במשפחות מורכבות אין ביניהם הרבה דמיון.
בלב שריקה באפלה עומדת מערכת היחסים המשובשת בין האם ג'ן ללאנה בתה בת החמש עשרה. הן יוצאות לחופשת ציור משותפת בכפר. לאנה מתיידדת עם נער מקומי ועם אחד מחברי הקבוצה שמתגלה כמיסיונר, ויום אחד היא נעלמת ונמצאת פצועה, מיובשת ומבולבלת על ידי איכר מקומי, ארבעה ימים לאחר שנעלמה.
מאז התעלומה האמיתית שאינה מניחה לאם היא מה קרה ללאנה בארבעת הימים הללו?
כמו תמיד כשלא יודעים הראש מוצף בתסריטים הגרועים ביותר. לאנה לא יכולה ואולי לא רוצה לספר מה עבר עליה, ומסתפקת בלא זוכרת לאקוני.
"…וג'ן הרגישה שוב הד מכאבה של בתה זורם באיבריה. לכאב הייתה משמעות, המשמעות שלו הייתה שעליה לנחש, לדמיין מה לאנה עברה. המשמעות הייתה שעליה להימנע מניחושים או מדמיונות. המשמעות הייתה שהיא עוללה לעצמה משהו נורא. המשמעות הייתה שהיא ספרה לג'ו את כל מה שיכלה, המשמעות הייתה שהיא מסתירה משהו, המשמעות הייתה דברים רבים."
וג'ן לא יכולה להפסיק לשאול אותה, ולהחמיר את מערכת היחסים הרעועה גם ככה ביניהן.
הספר מורכב כולו מפרקים קצרצרים מעין רשימות ולאט לאט נפרשת בפני הקורא תמונה מלאה יותר של העולם של המשפחה ובעיקר של ג'יין האם.
אנחנו מכירים את האחות הבכורה מג, שמרגישה שלאנה תופסת את כל המקום במשפחה ולא משאירה גם לה אמא.
את יו האב שהוא הגורם המרגיע והלא מאיים ומנסה ללא הצלחה להרגיע את ג'יין.
הפסיכולוג שאליו הולכות ג'יין ולאנה, הסבתות המצחיקות, גרייס חברתה הרוחנית של ג'יין, חבריה לעבודה שגם בה היא מרגישה ככישלון, השוטרים וחתול דמיוני או לא.
לאט לאט נארגים כל הפרטים לסיפור, שבסופו נפתרת התעלומה בצורה נהדרת ומרגשת לטעמי, ממש מעין לידה מחדש. אבל אני לא רוצה לקלקל. זה ספר שמזמין קריאה שנייה, ובה כבר מצאתי לאורך הספר רמזים לפתרון.
מעבר לתעלומה, ולמערכת היחסים בין הבת לאם העומדת בליבו של הספר, יש בו שרטוט מדויק ולא קל של מתבגרת המתקשה להתמודד עם החיים. לא תמיד ההורים אשמים, לפעמים זו פשוט התחושה שאי אפשר יותר.
לאנה נהגה לפגוע בעצמה, וניסתה להתאבד, וג'יין מרגישה שכל זה מסמן אותה כאם שנכשלה, אין לה כבר זהות יותר ואסור לה גם ליהנות מתחביבים או מביטוי אמנותי כמו ציור. היא האמא, ככה קוראים לה כולם, היא כבר לא ג'ן. מעניין שגם היא שמה לב שיו האב, יכול להמשיך בחייו והוא אינו מואשם.
"זה מה שקורה כשאת אמא רעה כל כך, עד שהבת שלך רוצה למות. אחד הדברים שאת מאבדת אוטומטית הוא הזהות שלך, הזכות שלך לזהות… יו הורשה להמשיך בשיעורי פסנתר מדי שבוע, אבל ההשלכות מבחינתה של ג'ן היו ברורות: אם מבחינתך (הציור) זה סתם תחביב, מדובר במשהו אנוכי ולא מגיע לך ליהנות ממנו."
יש פה כתב אשמה מעודן נגד החברה שתולה את כל בעיות הילדים באימהות, הן צריכות להיות מושלמות, אמא מספיק טובה כמו המונח שטבע פסיכולוג הילדים ויניקוט זה כבר לא מספיק. היום אמא צריכה להיות מושלמת. לגונן בלי לחנוק, להתעניין בלי להציק, וג'ן פשוט לא מסוגלת.
היא מתגעגעת לעבר שבו הכול היה פשוט יותר, "האושר הוא נחלת העבר. הוא ההפך מההווה, שבו אפשר לעשות הכול נכון ובכל זאת לגלות שהחמרת את המצב. האושר הוא לעשות הכול לא נכון ולגלות שהדברים מסתדרים למרות זאת."
היא קוראת ספרים על עולמם של מתבגרים, נעזרת במומחים אך לבסוף משהו בה, מוביל אותה לפתרון.
"היא הבינה שזה בלתי נמנע, שהיא שוב תגיע לשם, לשם שמה פעמיה במחשבותיה (בנשמה, גרייס הייתה אומרת) כבר חודשים. משהו הלך שם לאיבוד, משהו השתבש, והיא הייתה צריכה להרגיש את האדמה מתחת לרגליה, לשחזר את צעדיה, את צעדי בתה, ולברר אם הנוף יגלה אי אלו סודות."
בתוך הסבך העדין והמכאיב הזה של חיי המשפחה, ובעיקר היחסים הקשים והפוגעניים בין לאנה לג'יין, עולה בסוף תקווה ואפשרות לריפוי.
ספר לא קל, כתוב במיומנות וברגישות, בכנות ועם הומור דק, המנסה להתוות דרך על הקרקע הלא בטוחה של יחסי הורים וילדים ובעיקר יחסי אימהות ובנות.
מומלץ מאוד. מעניין מה יהיה ספרה הבא של סופרת צעירה ומוכשרת זאת, ותודה לסנדיק תמיר שהביאו אלינו את קולה המיוחד.