ספרה של ד"ר שרון מאייר-קריגר, מבע של בעתה – האלביתי בחלומות, בהזיות ובשיגיונות ביצירותיהן של שפרה הורן, דורית רביניאן וסביון ליברכט.
שרון הגיעה אליי עם הדוקטורט המרתק שלה, וערכתי אותו לספר. הספר יצא בהוצאת פרדס ואפשר לרכוש אותו באתר שלהם.
שרון מאייר קריגר היא בעלת תואר שלישי מהחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, ומרצה באוניברסיטה הפתוחה.
*
שאלתי אותה כמו שאני שואלת סופרים וסופרות אחרים, מאיין הגיעה התשוקה לכתיבה, והאם הייתה ילדה קוראת?
"מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה קטנה, ספרים סיקרנו אותי". ספרה לי שרון. "נמשכתי אליהם בשקיקה, שואבת לתוכי את אווירתם הקסומה, בהנאה גדולה. אגדות אנדרסן, סיפורי נרניה והמיתולוגיה היוונית הדהדו בראשי בתקופת ילדותי, מציתים שוב ושוב את דמיוני. העירוב הזה בין המציאותי לפנטסטי – הקסים אותי. עם השנים מצאתי עצמי נמשכת גם אל המותח, המסתורי והמעט מפחיד. ספרי אגתה כריסטי, אדגר אלן פו, רוברט לואיס סטיבנסון, מרי שלי ועוד רבים היו חלק בלתי נפרד מאוסף ספריית ביתי לכן, היה זה אך טבעי עבורי לבחור במושג "האלביתי" כמרכיב מרכזי בנושא המחקר של הדוקטורט שלי.
*
מה זה בעצם האלביתי?
"האלביתי", פירושו על פי פרויד, פחד גדול המחזיר אותנו אל אירועים ופרטים מן העבר, המוכרים וזרים לנו בו-זמנית. תחושה המלווה אותנו בחיינו, בלי שאנו תמיד מודעים לה או מכירים בקיומה. "האלביתי" מוצא את ביטויו בתחומים שונים ולא רק בספרות (באמנות, בקולנוע, בפילוסופיה, בסוציולוגיה) לכן הייתי צריכה להיות ממוקדת יותר בבחירה שלי. כאשר חיפשתי נושא למחקר אשר יעניין אותי ידעתי שאני רוצה לחקור חלומות. התשוקה הזו בערה בתוכי עוד בזמן שלמדתי את לימודי התואר השני באוניברסיטת חיפה אצל פרופסור ורד לב-כנען אשר שמשה כמנחת התזה שלי. השיעורים המרתקים שלה חשפו בפניי את נפלאות עולמה של הספרות הקלאסית, שיעורים אשר היוו את ההשראה לכתיבת המחקר שבו עוסק הספר הנוכחי.
בזמן שקראתי מאמרים ויצירות בהן מהדהדים או משוקעים חלומות, הגעתי אט אט אל מונח "האלביתי" הפרוידיאני ומה יכול להיות מהנה יותר מבחינתי מלחקור את הפן המפחיד הטמון בחלום?
מיד ידעתי שזה, זה השילוב אשר יעמוד בלבו של נושא המחקר המרתק שלי. לא אשקר ואומר שהיה רק מהנה, קריאת החומרים והכתיבה עוררו בי את תחושת "האלביתי" האישית שלי, לעיתים קרובות הרגשתי ש"האלביתי" נוכח ללא הפסקה במחשבותיי, בסרטים שבהם אני צופה ובשגרת יומי, במקומות שאליהם אני הולכת. פשוט כך, יום וליל הוא חי בתוכי ומזין את נשמתי ללא שליטה או הפסקה. נראה שזו ההשפעה שיש למחקרים שאנו מבצעים בחיינו ולטקסטים בהם אנו משקעים את כל-כולנו.
פרופסור ניצה בן-דב ליוותה אותי בדרך הארוכה שעברתי בעריכת המחקר.
במה עוד עוסק הספר?
הספר חושף את הגירויים הרב גוניים של האל ביתי – בהם כפילים, בבואות, צללים ועוד, ואת משמעותם של סודות, כפי שהם מתגלים בחלומות ובהזיות של שלושת הגיבורות ביצירותיהן של דורית רביניאן, שפרה הורן וסביון ליברכט.
למה בחרת ביצירות אלו?
כאשר קראתי יצירות ספרותיות עבור המחקר שלי, חיפשתי יצירות שמכילות חלומות אבל לא סתם חלומות אלא כאלו שמכילים בצורה ברורה פחדים וסיוטים וכך למעשה הגעתי אל שלוש הסופרות: דורית רביניאן, שפרה הורן וסביון ליברכט. גיליתי שיש מכנה משותף בין חמש הגיבורות שלהן: כולן סובלות מטראומות והמצב הנפשי הפוסט-טראומטי בהווה מעורר חלומות מבעתים והזיות טורדניות בזמן הערות. אצל כולן יש ל"האלביתי" נוכחות רבה ובולטת. למשל, מתי בת ה-11, הגיבורה של רביניאן בהחתונות שלנו, סובלת ממחלת נפש בעקבות מותו של התאום שלה בזמן הלידה, מוות שגרם לה לייסורי מצפון נוראים וליצירת כפיל מאיים בדמיונה, כפיל בן דמותו של התאום המת, מוני.
יעל, אישה בת 35, הגיבורה של הורן מהמנון לשמחה, עדה לפיגוע אשר מרעיד את עולמה ומערער אותה. האירוע הטראומטי מעורר בתודעתה זיכרון מודחק אודות אישה זרה שהיא פגשה בהפגנה פוליטית, "האישה באדום" כפי שהיא קוראת לה, אישה שמטיחה בה האשמות ומקללת אותה קללה הרסנית שמשפיעה על חייה.
חמוטל, בת ה-39, הגיבורה של ליברכט באיש ואישה ואיש, סועדת את אמה הגוססת, חולת האלצהיימר והשינוי בהוויה החיצונית והאנושית של האם אשר נראית כשלד ולא מזהה אותה, מעורר בה מטרופוביה (פחד להידמות לאם) וגם איזושהי שמחה לאיד על כך שהאם אשר בעבר נתפשה כמאיימת וכמתעמרת נמצאת כעת במצב של חוסר אונים. ברומן הזה יש ביטוי מאוד בולט ל"האלביתי" משום שהור מתגלה לא רק דרך יחסי אם-בת אלא גם בחלומות שחמוטל קוראת בשל היותה עורכת ירחון פסיכולוגי. הקריאה והעריכה של החלומות הכוללים בין היתר קניבליזם, עירום בו מופרדים האיברים זה מזה אך ממשיכים "לחיות", סירוס ועוד משפיעים עליה ומעוררים בה הזדהות ופחד גדול.
אנחנו יכולים לראות שבניגוד לסופרים גברים אשר מעצבים את הגיבורים שלהם ככאלה אשר אינם לומדים דבר מחלומותיהם (כמו תרצה, הגיבורה של עגנון ב"בדמי ימיה" אשר לא מקשיבה לאזהרה של הזקנה המופיעה בחלומה, המזהירה אותה מפני התאהבות באהוב אמה המתה או כמו רסקולניקוב, גיבורו של דוסטויבסקי בהחטא ועונשו אשר חולם על הסוסה שנרצחת ממש לפני שהוא מבצע את רצח הזקנה והחלום בו הוא מוצג כקורבן המזדעזע מן הרצח, לא גורם לו להימנע מן הרצח), סופרות נשים מעצבות גיבורות המשתמשות בחלומות ככלי לחקר עצמי וכטיפול תרפויטי המסייע להן להתגבר על הפחדים המאיימים ולפתוח בדרך חיים חדשה, טובה יותר.
*
אבחנות פוקחות עיניים על נפש האדם ועל הנפש הכותבת. למדתי כאן לא מעט על עצמי ועל ספרות.
דורית רביניאן
לדף הספר בהוצאת פרדס – מבע של בעתה