"אני ירושלמית, נשואה ואמא לשלושה בנים. המפגש המתמיר בין כתיבה לבין טראומה מעסיק אותי הן ככותבת, הן כחוקרת והן בעבודתי הקלינית בטיפול בנפגעות ונפגעי טראומה. במשך שנים אני מרגישה, מתבוננת ולומדת וכעת, בהתרגשות גדולה, גם כותבת, את יכולתה של הכתיבה להפוך למכל, למחסה ולמנוף לנפש, במסעה לשוב ולחיות, לספר את סיפורה, לחלום ולהיחלם, לצאת לאור".
בספרה המרתק של הפסיכולוגית והפסיכותרפיסטית, ד"ר מירב רוט, ספר העוסק בחוויית הקריאה, מתוך מבט פסיכואנליטי – ושואל את השאלה המעניינת כשם הספר: מה קורה לקורא? מצאתי כמה תובנות נפלאות על הנושא המעניין אותי קריאה.
אחת מהן היא: "הקריאה בכל ספר נעשית בשתי פאזות, הראשונה כרוכה בפעולה הפיזית-אקטואלית של קריאת הספר. השנייה, הנמשכת אל אופק הזמן והתודעה, היא הקריאה המתמשכת בספר גם לאחר סיום קריאתו הפיזית, היינו קריאת הספר הטמון בזיכרון, אשר הקורא שב אליו ו'קורא' בו."
אני קוראת הרבה ומהר, ויש ספרים שאני ממשיכה את 'קריאתם', גם לאחר שסיימתי אותה בפועל, לספרים אלו אני גם חוזרת לעיתים לקריאות חוזרות. רציתי להמליץ על כמה מהם, כולם ספרי ביכורים של סופרים וסופרות ישראלים. שניים מתוכם הם ספרים שיצאו בהוצאה החדשה והמשובחת הוצאת שתיים של הסופרות והעורכות אורנה לנדאו ומירי רוזובסקי. את ספרה של בלה שגיא 'שבר ענף ירוק', קובץ סיפורים יפיפה אף קניתי לשתי נשים אהובות. בפוסטים הבאים אספר עליהם, ואני מתחילה עם בלה שגיא וספרה שבר ענף ירוק.
כהרגלי כשאני מתאהבת בספר אני מחפשת לדבר עם הסופרת, שוחחתי עם בלה שגיא על ספרה.
*
שבר ענף עץ ירוק, בלה שגיא, עריכה: מירי רוזובסקי, עיצוב העטיפה: אביב ליכטר, יצירה על העטיפה: נטע הררי נבון, הוצאת שתיים, תל אביב, 2021
*
בלה שגיא, היא ביבליותרפיסטית, ד"ר למגדר ומרצה במכללת דוד ילין, וגם בתוכנית לפסיכותרפיה בשירות הפסיכולוגי באוניברסיטה העברית.
שאלתי אותה, כמו שאני תמיד שואלת:
האם הייתה ילדה קוראת? ואיך הגעת אל הכתיבה?
- "הייתי ילדה קוראת וכותבת, אני באה מבית כותב," ספרה לי, "אבא שלי התפרסם כסופר כבר ברוסיה, ואמא שלי הייתה עיתונאית ככה הם הכירו. גדלתי בבית של מילים, שפת האם הייתה רוסית. עלינו לארץ כשהייתי בת שנתיים וחצי. הורי הלכו ללמוד באולפן ובבית היו ספרי אולפן למבוגרים, ואלו היו ספרי הילדות שלי. לימדתי את עצמי לקרא לבד. מגיל ארבע קראתי עברית וגם רוסית אבל מהר מאוד עברתי לעברית.
- אהבתי את נשים קטנות, האסופית, בית קטן בערבה. ואת כל ספרי מרגנית. המשכתי להיות קוראת רצינית, ותולעת ספרים.
- הכתיבה הייתה כל הזמן כתבתי תמיד שירים וסיפורים ויומנים. הייתי כתבת ב'מעריב לנוער' וחלמתי להיות סופרת.
איך נולד הספר הזה?
- כחלק מתהליך ההתבגרות רציתי להוציא ספר, היו לי סיפורים קצרים. המשכתי לכתוב למדתי ספרות לתואר ראשון ושני, ותואר שני בביבליותרפיה. הגעתי מתוך אהבה לספרות ורצון לטפל. התחלתי להתנדב במרכז לנפגעות תקיפה מינית, ושם פגשתי את ד"ר אפרת עברון, שהיא הייתה כבר ביבליותרפיסטית, ודרכה הכרתי את התחום.
- תוך כדי הלימודים שבהם כותבים הרבה, כתבתי, ואז החיים. כתבתי דוקטורט על כתיבה של נפגעות תקיפה מינית בילדות, רציתי להראות שהכתיבה עוזרת בגיבוש העצמי, זה היה חלק מלימודי המגדר.
- ואז התעוררה מחדש הכתיבה הספרותית, למדתי במכון מופ"ת ושם פגשתי את מירי רוזובסקי, בתוכנית כתיבה. שם חזרתי לכתוב כתיבה ספרותית. שם התחיל להיווצר הספר. אלו היו תרגילי כתיבה שהפכו לסיפורים, לאחר התוכנית המשכתי לכתוב, תוך כדי סגרי הקורונה.
- מירי האמינה בי מהתחלה, וידעה לכוון אותי נכון עוד לפני שהייתה עורכת שלי, היא לוותה אותי והאמינה בי, הפכה את הטקסט מחלום לתוכנית. מירי ספרה שהיא ואורנה לנדאו פותחות הוצאה לאור במימון הוגן של המחבר.
במה עוסק הספר?
- הספר הוא אוסף של סיפורים קצרים, שחלק מהדמויות מופיעות שוב מה שיוצר סגירה מסוימת לסיפורם. התמה המרכזית היא הנושא של שברים. רציתי לקרוא לו אמנות השברים היפנית. בסוף נבחר השם שבר ענף ירוק – מושג רפואי שמדבר על שברי ילדות שמתאחים בקלות, לעומת השברים שבנפש. תפישת העולם שלי היא שבטראומה המטרה היא לא להחלים, אלא ליצור איחוי של הטראומה בנפש שאפשר לצמוח איתה.
- בתחילת כל סיפור מופיעה שנה, שזו השנה שבה קורה הסיפור, יש התפתחות ואפשר לעקוב אחר הדמויות. הורים שעברו משבר של הגירה, בסיפור על קרינה למשל אף אחד מהוריה או מבני משפחתה האחרים לא פנוי אליה. יש גם סיפור שבו הבת מראיינת את אמה על סיפור העלייה שלה.
מפה אני רוצה לספר קצת על הספר היפה הזה, שאני חוזרת ועוסקת בו וקוראת אותו שוב במחשבותיי.
הסיפור הפותח את הספר, 'אומנות השברים היפנית' ,הוא אחד האהובים עלי, והוא מרמז על אחד הנושאים החוזרים בספר אובדן והתמודדות. הסיפור מפגיש שתי דמויות, בשיעור אמנות. אור, נכה צה"ל שהוריו שכנעו אותו להגיע, ואדוה צעירה דתית שגם היא עברה אובדן. לאט לאט הם מגששים את דרכם, זו לזו כששבר נפגש בשבר, ובסוף נמצאת סוג של נחמה.
אמנות השברים היפנית דוגלת בלחבר חפץ שנשבר ולהדגיש את השברים על ידי מילוים בזהב. וזה מה שנראה שבלה שגיא עושה בסיפורם האלה מנסה למלא את הסדקים בזהב, וכך להפוך את האובדן והשבר ליופי, לאמנות.
אנחנו פוגשים באם חרדתית בסיפור אחר, המנסה לגונן מדי על בנה, עד שהיא לומדת לקבל אותו, גם סיפור זה מסתיים ב: "הרוח הירושלמית הנעימה של לפנות ערב גם כשמריחים את הקיץ מבדרת את שערה, והכאב ברגל מתחיל להתעמעם כשהיא שומעת את שחר מתגלגל בצחוק המתוק שלו, שיכול לשבור על לב ולאחות אותו מחדש".
וכך מסיפור לסיפור אנו לומדים להכיר דמויות, פצועות, שבורות שמתמודדות עם השבר כל אחת בדרכה. לפעמים אנו פוגשים באותה דמות בסיפור אחר, כדמות משנית וליבנו שמח. איזה יופי, היא מצאה אהבה, היא התגברה…
הילדה בת לעולים חדשים שעברה טביעה בים טביעה שהסתירה פגיעה קשה יותר, נכנסה לליבי, ואיתה שאר הגיבורים והדמויות שבספר העדין והיפה הזה. כך בעדינות ובחוטי חסד סמויים, מכשפת אותנו בלה שגיא בסיפוריה היפים. אני כבר מחכה לספרה הבא.
קנו אותו לעצמכם ולמי שאתם אוהבים. ספר שיישאר אתכם ובטוחה שתחזרו אליו לקריאה שנייה ושלישית.
עם ראש השנה המתקרב, מתקרב גם יום השנה למותו של אבא. יש המוצאים ריפוי בכתיבה, אני מוצאת אותו בקריאה, וספר זה הוא אחד מהטקסטים שעזרו לי השנה.
שתהיה שנה טובה לכולנו.
לזכרו של אבא, משה קרם שהלך לעולמו ב-11.9.2020
[…] כתבתי פה על אהבתי לקובץ הסיפורים המופלא שבר ענף ירוק, של בלה שגיא, ואני רוצה בהזדמנות זו להמליץ גם על בבת אחת, אחד […]