סחורה יקרה מכול – ספר מומלץ ליום השואה הבין לאומי, הסיפורים לא נגמרים..

ספרון קטן, כתוב כמעין אגדה, על המלחמה הנוראה ביותר בתולדות האנושות.

הסיפור מתרחש ביער כמו הרבה אגדות, ובו חיים זוג חוטבי עצים עניים וזקנים. יום אחד מתחילות לעבור רכבות ביער, עבורנו הקוראים הישראלים רכבת אינה מילה תמימה, ואכן הרכבות האלו נושאות משא אנושי לדרכו האחרונה.

חוטבת העצים מחכה שיום אחד הרכבת עמוסת הסחורות תיתן לה מתנה. והיא רצה בעקבותיה.

ואכן באחד הימים מוטלת חבילה מהרכבת, והזקנה נוטלת אותה ומביאה אותה אל ביתה. מעשה שמשנה את חיי כל הנוגעים בדבר.

פשוט תקראו אותו, הוא יפייפה, הופך קרביים, ומביא לידי דמעות. למה שרק אני לא אשן בלילה.

היום הוא יום השואה העולמי. אתמול נפגשתי עם איש מקסים שהוא ומשפחתו נצלו בזכות בלגים טובי לב שהחביאו אותם. היה גם טוב בכל הרוע הזה, צריכים לזכור גם את זה.

סחורה יקרה מכול, ז'אן קלוד גרומברג, מצרפתית עדה פלדור. כתר ספרים

הסיפורים שלא נגמרים

בשנים האחרונות אני מרגישה זכות גדולה, על כך שערכתי ואני עדיין מלווה ועורכת את סיפוריהם של שורדים שהיו ילדים, חלקם ממש פעוטות בתקופה נוראית זו. אחד מהם שיצא כבר לאור הואאיך לצוד דוב, סיפורו של איצ'ו (יצחק) הקטן בן השבע, שמשפחתו מגורשת מהכפר בפולין אל מעבר לגבול לרוסיה, ושם נודדת בשנות המלחמה הקשות. את הספר כתבה הסופרת רוויטל שירי הורוביץ,זהו סיפורו של דודה, והיא הפכה אותו לרומן מרגש.

ספר נוסף הוא ספרו של ארנון פרידמן, טוראי סבא, שהוא מחקר היסטורי מרתק אחר קורותיו של סבו חיים פרידמן, ועל עברו במלחמה.

חיים פרידמן העדיף כרבים לשתוק ולמחוק את עברו אך נכדו חשף אותו, למעננו ולמען הדורות הרבים.

אני מלווה בכתיבה עוד כמה סיפורים של אנשים ונשים שהיו ילדים בתקופה זו, ועומדת בתחילתו של ספר נוסף של שורד שהיה בן ארבע, הוסתר וניצל.

רוב השורדים שעדיין חיים בינינו היו ילדים בשואה, כעת כשהם אנשים לא צעירים הם בוחרים באומץ ולעיתים לאחר עשרות שנים של שתיקה, לפתוח את הפצעים ולהביט לפעמים בפעם הראשונה בחייהם בשנים קשות אלו.

לעיתים הם מגלים שהכתיבה למרות הקושי מביאה איתה מרפא מסוים. אני רואה בכך חשיבות עצומה הן לכותבים ולמשפחותיהם, והן מבחינה היסטורית.

כל ספר כזה הוא עוד אבן בפסיפס הבלתי נגמר של השואה, ועם זאת הוא מספר סיפור אישי. ככה היה להתחבא אצל משפחה, לפעמים היו אלו שנים טובות ולפעמים היו נוראיות, ככה היה להתחבא ביער, ככה היה לברוח ברחבי רוסיה. מקווה שהכתיבה והפרסום נתנו להם שקט, ושהספרים יקראו על ידי רבים.

זה הסיפור של כולנו.