נתן היה איש אופטימי, היו בו אופטימיות ושמחת חיים שגם אירועי חיים קשים לא הצליחו לכבות. רציתי לספר עליו במילותיו שלו:
טקסט מתחילת הספר, "והנה בבת אחת דמיוני חוזר לעבר מחוזות ילדותי. אל בלגיה, אל העיר הגדולה בריסל. עיר בירה ובה בניינים מפוארים, גנים מטופחים וככרות רחבות. כשנולדתי, ב-1938, כשנה לפני שהעולם הידרדר לשפיכות דמים איומה, בכיתי וגם צחקתי. בכיתי בכי של תינוק, וצהלתי כפי שתינוק מתבגר יודע לצהול כשהוא מגלה דבר מה משמח. אולי כבר אז ידעתי בתוכי שלא צריך לקטר וצריך לחייך, לראות את פריחת הפרח הריחני והחינני המצליח ללבלב גם בשדות הקטל האיומים ביותר."
התלוויתי אליו ביום השואה למפגש בחברת הפרסום "מקאן", נגשו אליו צעירים וצעירות שהתרגשו כמוני מסיפורו.
מהספר: במפגשים האחרונים שהיו לי בחברות טכנולוגיות פורצות דרכים נפגשתי עם קהל צעיר, שאין לא כל כך נגיעה בשואה, חלק הכירו את הסיפורים ממגע אישי עם בני משפחה, אך לחלקם הגדול הסיפור שסיפרתי היה חדש – חסידי אומות העולם. בצד זאת העברת מסר חיובי. אני מדגיש איך ומה עשו אלו שהצילו את בני משפחתי הקטנה, את כולם – חמישה ניצולים, שלוש משפחות שהצילו אותנו ושבהמשך הוכרו כחסידי אומות העולם.
כשנפגשתי איתו, פגשתי איש מבוגר עם נפש של ילד, איש צנום ומלא חיים עם עיניים בהירות. התרגשתי ושמחתי לערוך את הטקסט.
למדתי ממנו הרבה הן כאדם והן מסיפורו. להפתעתי עם זאת שלמדתי היסטוריה בתיכון ובאוניברסיטה לא הכרתי את סיפורה המדהים של המחתרת היהודית בבלגיה שהצילה כאלף ילדים יהודים ביניהם נתן ואחיו.
המחתרת היהודית בבלגיה במלחמת העולם השנייה הייתה חלק מהמחתרת הבלגית שפעלה בשנים 1944-1941. חבריה עסקו בהצלת ילדים, בזיוף מסמכים, בפעולות חבלה ובמתן עזרה ליהודים ולפרטיזנים. אף על פי שהיו חלק מהמחתרת הכללית בבלגיה, הצליחו חברי המחתרת היהודים לשמור על אופיים היהודי.
אנדרה גלן, (Andree Geulen-Herscovici) , הייתה מורה בת 20 בבית ספר בבריסל, היא נתקלה בפעם הראשונה ברדיפת יהודים בשנת 1942, כאשר הופיע אחד מתלמידיה לבית הספר כשהוא עונד טלאי צהוב על בגדיו.
עד אז, גלן כמו בלגים רבים אחרים, לא נתנה את דעתה לצעדים האנטי יהודים ולרדיפת היהודים. אך ברגע שנוכחה באפליה נגד תלמידיה, גלן החליטה לפעול. היא הורתה לכל תלמידיה ללבוש סינרים לבית הספר, כדי לכסות את הסימן המשפיל שנכפה על היהודים.
גלן נעשתה פעילה בהצלת יהודים לאחר שפגשה את אידה סטרנו, חברה יהודייה בארגון הסודי "ועדת ההגנה היהודית", שהייתה זקוקה לשותפה לא-יהודייה שתסייע לה ללוות ילדים יהודים אל מקום מחבואם. לגלן ניתן שם קוד – והיה עליה לעזוב את בית הוריה, ולעבור לגור בפנימייה שבה עבדה כמורה. היה זה אחד המקומות שהיו מעורבים מאוד בהחבאת ילדים יהודים.
במשך למעלה משנתיים, היא אספה ילדים והעבירה אותם למחבוא אצל משפחות נוצריות ובמנזרים. היא וידאה שהמשפחות מסוגלות לקלוט את הילדים והמשיכה לבקר אותם ולדאוג לצרכיהם. "אידה ואני אספנו את הילדים מהורים שפנו אלינו לקבלת עזרה. אמרנו להורים להכין מזוודה ושתוך יום – יומיים נשוב. אני עדיין בוכה כשאני נזכרת בכל הפעמים שנאלצתי לקחת ילדים מהוריהם, בעיקר אלו הקטנים, בני שנתיים שלוש, ובלי שיכולתי לספר להם לאן אני לוקחת את ילדיהם".
מתוך דבריה לאחר המלחמה בכנס של הילדים הניצולים – "פגשתי אתכם. באתי אל ביתכם לקחת אתכם. הנחתם את ידכם הקטנה בידי (היד השנייה החזיקה מזוודה גדולה עם "האוצרות" שאמכם ארזה בדמעות). ויצאנו למסענו… זה זמן רב אני רוצה להודות לכם על שלימדתם אותי על האיוולת האין-סופית של הגזענות. תחושה זו תלווה אותי בשארית חיי… מעולם לא הרגשתי תחושה כזאת של התרוממות-נפש, כזה סיפוק, מלבד כשגידלתי את ילדיי שלי. אף עבודה אחרת שביצעתי לא מילאה אותי בגאווה כה רבה. תארו לכם כיצד חשתי בתור אישה בת 20… ללכת לישון בלילה ולחשוב לעצמי – עוד חמישה ילדים ניצלו, עוד חמישה ילדים לא גורשו… אהבתי אתכם כל כך אז ואני עדיין אוהבת אתכם כל כך היום."
ובמילותיו של נתן הקטן בן הארבע –
"אני זוכר חשמלית שבה אנו נוסעים, אמא ואני, והנה היא מגיעה לתחנת הרכבת של בריסל. לאן אנחנו נוסעים? מה הולך פה? מדוע עיניה של אמא כל כך עצובות? אנחנו הולכים לבקר דוד או דודה? אמא מביטה בי ומנסה לחייך, היא מביאה אותי אל התחנה.
"אמא, לאן הגענו?" אני שואל בתמימות של ילד.
"הגענו לתחנת הרכבת…" היא משיבה.
"איזה כיף", אני אומר, מביט בפניה, עיניה אומרות לי, בלי מילים, שלא להוציא הגה מפי.
"טוב", אני לוחש.
והנה אמי עולה עימי לרכבת שפניה מועדות לגנט, מושיבה אותי על ספסל, ליד אישה, פניה של אמי דמומות, פתע היא עוזבת אותי והולכת, חשה לדרכה, מסתירה את רגשותיה, היא אינה יכולה לומר דבר, עיניה הטובות נפרדות ממני, איננה יודעת, האם לפרק זמן מסוים או אף לנצח?
בין העדויות הקשורות להצלת ילדים יהודים בבלגיה הנמצאות ביד ושם, מוזכרות האימהות הנפלאות שלא הזילו דמעה בנותנם את ילדיהם במסתור. ברכבת נשארתי לבדי, אך רק לרגע אחד. עתה אני יושב ליד אישה שמראה האצילי וחיוכה המלבב משכו את תשומת ליבי וכאילו אמרו: "אתה בידיים טובות".
והוא אכן הגיע לידיים טובות, לידיה של משפחת ברונן הנפלאה, שקיבלה אותו אליה כמו בן משפחה למרות הסכנה, וגידלה אותו כבנם. אם המשפחה השאירה אותו בבית ואף רחצה אותו בעצמה כדי שלא ידעו שהוא נימול. היא גם הבטיחה לאימו שנפגשה איתם פעם אחת שאם יקרה להורים משהו הם יאמצו אותו כבנם. באורח נס כל המשפחה שרדה, ושבה והתאחדה עם סיום המלחמה. הקשר בין משפחת ברונן לנתן ומשפחתו נשמר עד היום.
דוגמה לרגישות המשפחה מהספר:
גדולתה ורגישותה של משפחת ברונן באה לידי ביטוי במעשים קטנים כמו: המיקום שבו הניחו את מיטתי ליד חדרם כדי להעניק לי תחושת ביטחון, ותמונות של הוריי ושל אחיי שהניחו על השידה לצד מיטתי כדי שאוכל להפיג את געגועיי, וכך אמרו לי: "בכל ערב כשאתה מסיים את סדר היום, לקראת השינה, לך וספר להם, ליקירייך, איך עבר יומך, ממה נהנית," ואומנם, כך היה. הצילומים היו עבורי גשר אל בני המשפחה היקרה שנותרו מאחור, והאמנתי שאולי יום אחד אתאחד עימם.
מכתב הפרידה שכתבה לו ג'ינט בטרם פטירתה בגנט בבלגיה בשנת 2021.
"נתי ילדי היקר,
הנסיבות יוצאות הדופן שבהן הגעת והפכת לבן משפחתנו תמיד הדהימו אותי.
נראה שזו הייתה גזירת גורל. ואומנם אתה חש היטב שכולם אוהבים אותך כמו אח, והרי כולם כה מאושרים תמיד לפוגשך.
אני מרגישה כיצד באיטיות כוחותיי הולכים ואוזלים. אהבתי אותך מאוד.
הגיעה שעתי ללכת. כולכם הייתם נפלאים עבורי, הייתי מאושרת מאוד.
אני מאחלת לך הרבה אושר עם רעייתך המקסימה ועם ילדייך מלאי ההפתעות.
Tante Ginette"
נתן דיאמנט ומשפחת ברונן
*
לאחר כל סבב עריכה והיו לא מעט, נתן היה מדפיס את הטקסט קורא בו ומעיר הערות בכתב יד שהיה בלתי אפשרי לפיענוח. לכן היינו נפגשים בביתו היפה, נתן הג'נטלמן תמיד, היה מכין לי קפה, ומכין מאפים שקנה מראש. היינו יושבים יחד ומדברים על ההערות והתיקונים. אהבתי מאוד לבוא אליו ואל גילי. הרגשתי שזכיתי להכיר אנשים מיוחדים ואוהבים. בתקופה זו אבי חלה ונפטר, וקצת אימצתי את נתן לאבא.
לאחר המלחמה, הוא סיפר על העלייה לארץ ועל המשך חייו, והקדיש פרק יפה למאמציו המופלאים עם בני משפחתו, להשבתו מחדש של דודה של אמו הצייר יחזקאל קירשנבאום למקומו הראוי. במאמצים רבים הצליחו לאתר ציורים וקריקטורות שלו, והחליטו לקיים תערוכה. נתן הצליח להיפגש עם הברון דוד דה רוטשילד, בנה של הברונית אליקס דה רוטשילד, שנרתמה לסייע לאומנים ניצולי שואה לאחר מלחמת העולם השנייה, וביניהם כמובן יחזקאל קירשנבאום, ששרד את השואה בצרפת והיה נתון במצב נפשי קשה. הברון תרם ונתן האופטימי הצליח לגייס את הכסף לתערוכה.
הוא היה פעיל גם ביד ושם, בוועדה לחסידי אומות העולם, כסגירת מעגל זכו גם בני משפחת ברונן בתואר זה.
מילות סיכום:
"היום השמש זורחת. נכדיי משחקים לפנינו על שפת הים, ליד רעייתי גילי ואני האושר של חיינו דורות ההמשך משפחתנו. אני מסתכל בנחת לעבר מה שמסביבי באושר ובשלווה ואני מחייך. אומר לעצמי – כן אלו החיים – חיי. אלו החיים שרציתי ושאליהם פיללתי והתפללתי. החיים שאליהם כה התאמצתי להגיע. לראות את נכדיי הגדלים וילדיי המגדלים אותם. להיות לידם וליד רעייתי הנהדרת והכה מיוחדת גילי.
לחייך, לצחוק, לשיר, לרקוד ובעיקר לעולם לא לשכוח מי אני ולאן אני הולך.
כל הזהויות והספורים. היות אני. הרב גוניות היא זו שעשתה את מה שאני.
אדם מיוחד, שאהבתי וזכיתי בחבר יקר.
קישורים: דף הספר באתר ספר משלך – בלי לבכות בלי דמעות
כתבה בהארץ – בלי לבכות בלי דמעות
כתבה בהארץ – המסע הארוך אחר עבודותיו של צייר השטעטל
מתוך המיזם ילדים בשואה – בלי לבכות בלי דמעות
סרט בשם זה על סיפורו של נתן דיאמנט – בלי לבכות, בלי דמעות סרט
על האמן יחזקאל קירשנבאום – ויקיפדיה