ספרה היפה של לאה איני "בת המקום", מורכב או נכון יותר מולחם משני סיפורים: "בת המקום" ו"ספרא". הסיפור הראשון מתרחש בפלורידה, במרחבים הגדולים של ארצות הברית. הגיבורה היא ג'ניפר, המכונה סמוקי, נערה גדולה, מוגבלת בשכלה, שגדלה עם רייצ'ל סולומון קשישה יהודייה המעניקה לה בית לאחר שהוצאה ממשפחתה האלימה והלא מתפקדת. סמוקי ורייצ'ל הופכות למשפחה, "ככה שלסמוקי באמת היה מזל, והיא וגברת סולומון חברו זו לזו, כאילו נעשתה בהן עבודת הלחמה".
מלבד גברת רייצ'ל, סמוקי יוצרת ומלחימה לעצמה משפחה נוספת, משפחת כלבי ים ממתכת. הסיפור מתחיל לאחר מותה של רייצ'ל, כשאחותה של סמוקי ושני ילדיה מגיעים לבית. הם היו שמחים להישאר שם, כי גם הם בורחים מבית אלים, אך לגברת סלומון יש ילדים משלה, המנסים למצוא פתרון משלהם למצב.
יש בספר הרבה אש, גיצים ועשן. השם "סמוקי", האש והגיצים מעבודות המתכת שלה, המופיעים גם במוטו של הספר "יש משהו משותף לשלג ולעשן – המעוף, טשטוש הצורה, התנועה הנצחית" לאה גולדברג, מכתבים מנסיעה מדומה, וכן הסוף אבל תקראו בעצמכם.
בשיחה שערכתי עם לאה איני, עניין אותי לדעת כיצד נתגלתה לאיני דמותה של סמוקי, דמות שכמו יצאה מסיפוריה של טוני מוריסון, ממרחבים נפשיים וגיאוגרפים אחרים. ואכן היא סיפרה לי שהיא "פגשה" אותה במקום די דומה לזה שמתקיים בסיפור, בפארק מים בטיול משפחתי בארה"ב. איני ישבה על ספסל בפארק מים, מול ברכה של כלבי ים והסתכלה עליהם, כשמשפחתה כמו בסיפור עלתה על אחת מרכבות ההרים. ופתאום "התיישבה "על הספסל לידה, דמות גדולה, לבושה בסרבל, ועל גבה תיק ובו כלב ים ממתכת. איני הוקסמה מ"הדמות", שהוציאה פנקס ועט ושאלה אם היא תוכל לקחת ממנה פתק. איני הרגישה שבידה קצה חוט לסיפור, אך הסיפור עצמו לא הגיע. היא המשיכה לחיות עם הדמות במשך מספר שנים, עד שיום אחד הסיפור הגיע.
שני הסיפורים עוסקים בנושאים המופיעים גם בספרה רב המכר של לאה איני, "ורד הלבנון", משפחות לא מתפקדות, אב אלים, אם כנועה ואלימות מינית.
צילום: אתי פריד
גם בספרא, הסיפור השני בספר, אנו פוגשים במשפחה לא מתפקדת, הפעם באב ניצול שואה ולא לגמרי שפוי, ובאם כנועה. אולם הנערה בסיפור הזה, היא בעלת יכולות גדולות יותר משל סמוקי והיא מנסה להציל את עצמה בכך שהיא נרשמת לבית ספר חדש בצפון תל אביב, בדובנוב ליד כל מרכזי התרבות, המוזיאון, הספרייה ובית המשפט.
לכאורה זה אמור להיות בית ספר טוב, עם מורים פרטיים וכיתות קטנות, אבל רק לכאורה. גם בבית הספר וגם בבית הלאומי, כמו בבית האישי בכולם מתקיים סוג של כאוס והם לא מציעים נחמה.
בכל פעם מחדש יש לה פנטזיה או הזיה שהיא תמצא לה פינה, מקום משלה בו לא תהיה חריגה
אבל כל פעם כמו מראה שנשברת למכיתות זכוכית, התקווה נכשלת. בניגוד לסמוקי, אין בסיפור הזה תיקון. מה שיכול להתקיים בפלורידה לא יכול להתקיים במרחב הכאוטי הישראלי.
לסמוקי הייתה הצלה, האישה המבוגרת שאמצה אותה וגידלה אותה והיא לא גדלה כקרבן. לעומתה הנערה בספרא, היא מעין קרבן גם במשפחה וגם בבית הספר. בשניהם גם הגוף האישי הפרטי אינו מוגן, סמוקי נוצלה מינית בילדותה על ידי פועל, והיא מצילה את אחייניתה מאונס. ואילו ב"ספרא" כבר ביומה הראשון בבית הספר, נשאלת התלמידה החדשה "את נותנת?", וכך למעשה היא עוברת מבית אלים לבית ספר אלים ושניהם מתקיימים בחברה אלימה. פה בניגוד לסיפור של סמוקי אין תקווה, אין מערכת שאפשר לסמוך עליה.
הכול טבול ברוטב של שואה, לאומיות וצבאיות, אין אפשרות לחיות חיים פרטיים, זה אולי ההבדל הגדול לטענת איני בין ישראל לארה"ב, הטמון אולי גם במרחב הפיזי, שקיים בארה"ב ומאפשר גם מרחב נפשי. בישראל לעומת זאת החיים הם במרחב קטן, אלים ופוסט טראומטי.
הדמות ב"ספרא", היא חכמה, חריפה, קוראת הרבה, אמנית של מילים לעומת סמוקי שהיא אמנית של צורות וחומרים. אבל יש בה גם משהו נואש. נקודות האור בחייה הם סבתא שלה והכלב. זוהי דמות מאוד מבולבלת, מרוסקת, וגם הכתיבה משקפת את זה. ערבוב בין מציאות לדמיון.ספרא אינו קל לקריאה כמו סמוקי, אבל יחד הם מהווים יצירה שלמה ומפעימה. לטעמי שווה לקרוא את שניהם ולהציב מול המרחבים של סמוקי את השברים הישראליים.
ציטוט שאהבתי מהספר "היא למדה שאפשר לחלום גם לאורך. ששום דבר נורא, שום מאורע, לא קרה כשסיפרה לעצמה סיפור עם התחלה אמצע וסוף…" מעניין למצוא את זה ב"ספרא" סיפור שאולי יש לו התחלה אמצע וסוף, אבל לאו דווקא בסדר הזה.
ועוד משהו על הכריכה, התמונה מהפנטת ומבעיתה כאחד. קשה להביט וקשה לא להביט. בחירה מעניינת של אמרי זרטל מעצב העטיפה, של הציור "פני אנה" מאת מאיה ישראל.
ניתן גם להקשיב לספר בקולה של השחקנית אורנה רוטברג, באתר icast לספרים קוליים
לשמיעת הפרק הראשון בספר לחצו כאן
ערב השקה לספר יתקיים ביום רביעי ה 29.10, בשעה שמונה בערב, בחנות המגדלור בתל אביב