תרגום חדש ומשמח לפוליאנה

יעל אכמון מתרגמת ההוצאה החדשה של פוליאנה בסדרת מרגנית של זמורה ביתן, היא מתרגמת מוערכת וותיקה, שתרגמה מעל למאה ספרים, אותם אפשר למצוא באתר שלה. אכמון מתרגמת ספרות יפה מאנגלית לעברית ומצאתי בין תרגומיה כמה מהספרים שאהבנו במועדון כמו שתי שניות וכמה מהספרים האהובים עליי ביניהם עין החתול ושנת המבול הנפלאים של מגרט אטווד ומועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים, מאת מרי אן שייפר / אנני בארוז. הז'אנר האהוב עליה הוא מדע בדיוני ופנטזיה ובשנים האחרונות היא מתרגמת ספרי פנטזייה ביניהם התרגום החדש להוביט, סדרת משחקי הרעב הפופולארית, סדרת ספרי פרסי ג'קסון הנפלאים, סבריאל הנהדר ולאחרונה את נערי העורב.

יעל אכמון

צילום: רני גרף

על מלאכת התרגום

נפגשתי איתה לשיחה על ספרים, פנטזייה ותרגום. בספרות הפנטזיה השפה היא לעתים שפה גבוהה ופיוטית וזה אתגר לא פשוט, אבל איך מתמודדים עם ספר שנכתב לפני כמאה שנה?

לא היה זה הניסיון הראשון שלה, אכמון  תרגמה מחדש את ספרו הנהדר של מארק טוויין ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור, שיצא בהוצאת גרף. בספר זה שפורסם לפני 125 שנה בשנת 1889 גיבור הספר, האנק מורגן, הוא אמריקאי בן המאה התשע-עשרה המגיע בדרך פלאית לקמלוט, חצרו המיתולוגית של המלך ארתור במאה השישית לספירה. גם בתרגום שלו היו התמודדויות רבות בענייני שפה, הגיבור שהוא בעצמו בן המאה התשע  חוזר בזמן לאנגליה של המאה השישית, ואכמון צלחה יפה את האתגר הזה.

כשהיא מתרגמת ספרים המיועדים לילדים, חשוב לה שהשפה תהיה יפה וקולחת, ומובנת לילד. אלו ספרים שמקריאים לילד צעיר, וספר ילדים קלאסי כמו פוליאנה נקרא על ידי ילדים, בני נוער ומבוגרים כאחד.

 הספר תורגם מספר פעמים וכעת יוצא מחדש בסדרת מרגנית, שזכתה לאחרונה לדף פייסבוק חדש משלה. כיוון שפקעו זכויות התרגום הספר יצא במקביל בהוצאת הרפתקה, כספר מנוקד ומאויר בתרגומה של עטרה אופק.

פוליאנה נכתב בתחילת המאה שעברה, ותורגם יחסית מספר רב של פעמים לעברית. מצד אחד רצתה אכמון לשמר משהו מהניחוח הישן של הספר, אבל הוא כמובן צריך להיות קריא עבור ילדי המאה העשרים ואחת. יש בספר הרבה הומור ויש בעיקר הבדלים בין השפה הגבוהה של המעמד הגבוה לבין השפה רווית הסלנג בה מדברים למשל ננסי המשרתת, הגנן וג'ימי הילד היתום. מעבר להבדלים במשלב יש גם הבדלים במבטא, אתגר לא פשוט לתרגום, שלטעמי נפתר בספר בצורה יפה ומעניינת.

לננסי המשרתת שגדלה בכפר ולא זכתה להשכלה יש שפה מאוד ציורית. לדוגמה לאחר המפגש הראשון עם פוליאנה היא אומרת לנהג שלקח אותן בכרכרה "בשביל הילדה הנהדרת הזאת זה לא יהיה בדיוק כיף…כשהשתיים האלו ינסו לחיות יחד. ונראה לי שהיא תצטרך סלע חזק בשביל לתפוס מחסה. טוב, אז אני הולכת להיות הסלע הזה, טימותי. אני אהיה, אני אהיה!" כשננסי מוצאת את פוליאנה מתייפחת לבד בחדרה היא ממהרת אליה ומכנה אותה "שיה קטנה",  רמז לרובד הנוצרי שבספר. וגם ביטוי ללשונה הציורית של ננסי ולאהבתה לילדה.

לעומת זאת דודה פולי בת המעמד הגבוה, שרואה בהבאתה של פוליאנה חובה ותו לא אומרת לה במפגש הראשון "פוליאנה, אנא ממך עמדי זקופה ובאופן מכובד…" וממשיכה "את רשאית לבוא איתי, פוליאנה". שפה מאוד רשמית ומרוחקת, המבטאת את אופייה של הדודה ויחסה לפוליאנה.

לקראת סוף הספר היא כבר מדברת אליה בצורה שונה לגמרי, מה שמבטא את השינוי שחוללה בה פוליאנה, כמו בשאר בני המקום "פוליאנה, יקירה, אני עומדת לספר לך…ראשונה מכולם. יום אחד אני עומדת להעניק לך את ד"ר צ'ילטון כ… כדוד. ובזכותך קרה הדבר. אוי,פוליאנה אני כל כך… מאושרת! וכל כך… שמחה! יקירה שלי".

פוליאנה התמימה והישירה מצדה מצליחה להפתיע אותה כשהיא אומרת לה "אוי, דודה פולי, איזה בית מקסים… את בטח כל כך שמחה שאת עשירה כזאת!". ולכך עונה הדודה ששמחה אינה הצד החזק שלה וחיה בחברה מאוד נוצרית ומעמדית שבה אין חטא גדול מלדבר על עושר. "בהחלט לא, פוליאנה. אני מקווה שלעולם לא אחטא בגאווה לגבי שום מתנה שהאל הטוב הואיל להעניק לי", הכריזה הגברת."ודאי לא של עושר" (ההדגשה במקור).

אי אפשר לפספס את הביקורת החברתית של המחברת, גם בסיפור על ג'ימי הילד היתום שפוליאנה מנסה למצוא לו בית ומגלה שהגברות מהכנסייה מעדיפות לתרום לילדים עניים רחוקים כדי להראות טוב ולא לעזור לילד יתום מקומי. לג'ימי יש מבטא מאוד מקומי והשפה שלו מאוד משובשת. "קוראים לי ג'ימי בין ואני בן עשר עוד מעט בן 'חת עשרה…אני יגור במקום אחר…"

פוליאנה אמנם באה ממשפחה ענייה אך אמה הייתה בת למעמד גבוה ואביה היה כומר כך שזכתה לחינוך טוב וזה כמובן מתבטא בשפה שלה שלה שגם היא מאוד ציורית בדרכה ."חבל, אבל השמש לא מוציאה ממני שום דבר חוץ מנמשים. ודודה פולי אומרת שהיא באמת מוציאה אותם". לאכמון היה מאוד חשוב מצד אחד שכל דמות תשמע אחרת ומצד שני לשמור על קו כללי בספר.

על הספר

אני כמובן קראתי ואהבתי אותו כילדה, בהוצאה עם התמונות מהסרט המפורסם עם היילי מיילס המקסימה, ואהבתי מאוד גם את החלק השני פוליאנה וג'ימי.

יש לפעמים חשש בחזרה לספר ילדים שהיה אהוב במיוחד, אבל פוליאנה צלחה את המכשול בהצלחה גדולה. קראתי את התרגום החדש בלילה אחד ולא הפסקתי לבכות, ומאוד הופתעתי מזה, כי לא זכרתי אותו כספר עצוב, להיפך זה הרי ספר שחוגג את השמחה. כשסיפרתי על כך בפגישה אכמון לא הופתעה אלא אמרה שלדעתה זה באמת ספר מאוד עצוב, גם יחסית לספרים אחרים על יתומים שמאוד פופולאריים בספרות הילדים.

הספר נכתב ויצא לאור בתחילת המאה הקודמת, ביתר דיוק ב-1913 על ידי סופרת הילדים אלינור פורטר, צריך לזכור שאלו היו זמנים אחרים.  אלו היו חיים לא קלים כשרוב האוכלוסייה סבלה מעוני, מחלות, ומוות של ילדים והורים. וגם אלו שמבחינה כלכלית ומעמדית מצבם טוב כמו הדודה שלה, מר פנדלטון, והרופא חייהם מלאי עצב, החמצה, אכזבות וחובות חברתיים. העצב מאוד נוכח בספר ופוליאנה היא באמת מין אור קטן שמגרש את החשכה.

גם החיים שלה לא היו קלים. היא נולדה לזוג הורים עניים שאבדו כמה ילדים, היא אבדה את אמה ואחר כך את אביה ומגיעה לדודה שמקבלת אותה רק בגלל תחושת החובה שלה, ואינה מרשה לה לדבר על אביה.היא מגיעה לבית ולמקום שיש בו המון עצב. העצב מאוד מורכב, יש הרבה סאבטקסט, דברים שרוחשים מתחת לפני השטח ולא מדברים עליהם. הכול מאוד עצור ומאופק, יש תחושות של בדידות, החמצה, הסתגרות. ולתוך כל זה מתפרצת פוליאנה עם השמחה והאור שהיא מביאה איתה.

יש בספר דברים שמנקודת מבט של היום הם מאוד מטרידים. אין בכלל התערבות של המדינה, הרשויות. מר פנדלטון רוצה לאמץ את פוליאנה, ואחר כך הוא מאמץ את ג'ימי. אף אחד לא שואל או בודק את כוונותיו, מספיק שהוא ממעמד גבוה. יש המון ביקורת חברתית. הדודה מקבלת אותה כי זו חובתה הנוצרית, כולם ממלאים את "חובתם" היחידה שמרגישה משהו ועושה דברים מאהבה היא פוליאנה. שלאט לאט מרככת את לב כולם וגורמת להם "לראות את האור".

נדמה שהספר "המציא" את החשיבה החיובית שכה פופולארית היום. למצוא בכל דבר משהו חיובי ומשמח, לא להילחם במציאות אלא לקבל אותה. לדעתי וברוח הספר אין דבר משמח יותר מתרגום מחודש לקלאסיקות ילדות אהובות ומהנגשתם לדור חדש של ילדים,ילדות, בני נוער ומבוגרים שחוזרים לספר אהוב או מגלים אותו לראשונה.