כמה הרהורים על ספרים, קריאות חוזרות וסליחה
אני קוראת הרבה ומהר, וכמו בכל קריאה ראשונה נסחפת בעיקר אחרי העלילה. יש ספרים שמבקשים קריאה איטית יותר, צלילה עמוקה שמושגת בדרך כלל בקריאה שנייה, בה לאחר שאני כבר יודעת מה קורה בספר אפשר להתפנות לרבדים עמוקים יותר. לקשרים שלא תמיד שמתי לב אליהם, למשפטים מעוררי מחשבה ומה בעצם "המסר" של הספר, מה היה חשוב לסופר או לסופרת עד כדי כך שהתיישבו וכתבו על זה ספר? ומה אני לוקחת ממנו לחיי מלבד הנאת הקריאה?
לפעמים דווקא מפגש עם סופר או סופרת מביאים להרהורים נוספים ולתובנות חדשות. זה קרה לי כמה פעמים בשבועות האחרונים. במוצאי ראש השנה צפיתי בתכנית סיכום השנה בספרות בהנחיית דוד וייצטום. בין היתר התראיין שם א.ב. יהושע על ספרו האחרון "ניצבת".
כשקראתי את הספר היה קשה לי להפריד את חווית הקריאה, מכמה ציטוטים אומללים של הסופר בעיתונים וממפגש שנכחתי בו בינו לבין ניקול קראוס בפסטיבל הספרים בירושלים, גם הראיון העיתונאי וגם המפגש גרמו לי להגיע לספר עם דעות מוקדמות לא חיוביות. חשבתי שהספר כתוב יפה אבל לא ממש הקדשתי לו מחשבה.
מעניין שניקול קראוס הסופרת מחברת "תולדות האהבה" ו"בית גדול" בין היתר, היא זו שאמרה שהיא לא מבינה איך אנשים יכולים לשמוע יצירות מוזיקליות אין ספור פעמים בלי שהם חושבים שכבר הבינו אותן או שזה מיותר לשמוע שוב ומסתפקים בקריאת ספר פעם אחת?
בתכנית במוצאי החג, פתאום התגלה לי משהו אחר. פתאום ראיתי עד כמה הסופר אוהב את הדמות שבלב הספר ולא רואה בה כמו בציטוט שהכעיס רבות מאתנו "ניצבת" בחייה כיוון שהחליטה לא להביא ילד לעולם. הבנתי עד כמה היא הגיעה אליו שלמה עם החלטתה לא להביא ילדים לעולם, ואיך במהלך הספר לפי תיאורו הולך ונפער סדק בהחלטה, עד כדי כך שבסיום הראיון, כשדוד וייצטום אמר, שהיא כנראה כבר החמיצה את המועד לילד עקב גילה, א.ב. יהושע אמר, זה עוד לא מאוחר, עוד יהיה לה ילד. והיה באמירה הזו משהו מלא תקווה ואוהב. פתאום הבנתי שהספר הוא גם על החלטות שאנחנו מחליטים ובטוחים בהן עד שהחיים כמו המים מחלחלים להם בסדקים הבלתי נראים ולפעמים גורמים לנו לשנות את דעתנו. ושהסופר הזה דווקא אוהב אהבה גדולה את הדמות שברא.
מפגש נוסף אישי יותר היה לי עם ניר דרום בעקבות ספרו המקסים "הלו דורית", יש בספר משהו צבעוני ועליז המסתיר מאחוריו כאב גדול. רק בעקבות המפגש עם ניר הבנתי עד כמה הספר מגיע מהאבל הקשה שהיה שרוי בו לאחר מות אמו, שהתערבב בכאב של דורית על אבדן אביה, ועד כמה החוויה שלו עם המוזיקה של דולי פרטון שעזרה לו לשרוד את הכאב תרמה לבניית דמותה של דורית ולספר. הספר רקום כמו בדים הודיים מחוטי רקמה צבעוניים רבים, שלא אחרי כולם אפשר לעקוב בקריאה אחת. לאחר המפגש החלטתי לקרוא את הספר שוב, ובאמת מצאתי בו עוד רבדים, נראה לי שבקרוב תגיע קריאה שלישית.
מפגש נוסף בעצם שניים, היו לי עם קריס בריי המקסימה מחברת "שיר לאיזי ברדלי" שהגיעה לארץ להשקת הספר ולמפגשי קוראים. את הספר הזה קראתי לראשונה כקובץ במחשב בקריאה אחרונה לפני הדפסה. כשאני קוראת ספר כך, הקריאה היא שונה לגמרי, אני קוראת כמו נוסעת בכביש דו מסלולי. במסלול אחד אני קוראת את הספר ועוקבת אחר העלילה, שלא נגיד נסחפת, ובשני מחפשת טעויות לשוניות, ניסוחים מעורפלים ובודקת ב"רב מילים" האם המגפיים של הילדה הם וורודים או ורודות? היה לי ברור שאני קוראת ספר נהדר, אבל לאחר המפגש עם קריס בריי קראתי אותו שוב. ושוב הבנתי דברים אחרים. הפעם לא רק איאן האב הצטייר לי כמי שנוטש את משפחתו למען אמונתו, גם קלייר האם אותה הבנתי והזדהיתי עם הדיכאון אליו נכנסה בפעם הראשונה עוררה בי מחשבות חדשות. היא התחתנה עם איאן כי הייתה בטוחה שהוא יהיה בן זוג ואבא נאמן ולא ינטוש אותה, לכן הסכימה להצטרף לדתו ולמלא את תפקידה בבית. אולם כשהיא מבינה שאיאן חי איתם אך נטש אותם נטישה פנימית, גם היא מבצעת נטישה פנימית משלה. ולאחר האסון שקורה להם נשארת בבית אך מפסיקה לתפקד ובעצם משאירה את הילדים יתומים מאב ומאם ונאלצים להתמודד בעצמם עם האובדן. כי ככה זה עם ספרים טובים, הם מהווים עבורנו מראה, וכמו שאנו משתנים גם הקריאה משתנה וכל פעם מתגלה זווית נוספת.
ולכן לקראת יום הכיפור רציתי לבקש סליחה, מספרים ומסופרים שאולי לא נתתי להם הזדמנות, מספרים שמיהרתי לסיים כדי להגיע לספר הבא, מספרים שהפסקתי באמצע ואולי היה כדאי להמשיך, מבלוגריות שלא הספקתי להעלות את הפוסטים שלהן ומכל הספרים שקיבלתי ועוד לא קראתי השנה.
תמיד יש את שנה הבאה.
התמונה נלקחה מאתר shutterstock
[…] שהמלצתי עליהם: אליזבט איננה, הצרה עם עיזים וכבשים, שיר לאיזי ברדלי, שלושה דברים שלא ידעתם על […]