ינץ לוי, תוחלת החיים של אהבה, זמורה ביתן, 2015
מהי תוחלת החיים של סוד? במקרה של ינץ לוי, נדרשו כעשרים שנה לחשוף את הסוד המשפחתי הגדול שאחיהם השלישי, רגב, נפטר מאיידס.
ספרו של ינץ לוי "תוחלת החיים של אהבה", הוא מעין "ממואר", ז'אנר שאני אוהבת מאוד ונפוץ פחות בארץ. הסופר יודע שאנחנו יודעים שמדובר בספר "המבוסס על מקרה אמתי". ינץ ואחיו רשף הם דמויות מוכרות, ואני כמו רבים אחרים קראתי את הראיונות בעיתונים, את הכתבה בחדשות, וצפיתי גם בהצגה המצוינת של רשף לוי "החולה ההודי", שסיפרה את אותו סיפור קצת אחרת. כך שאנחנו כבר לא קוראים תמימים. מה שחדש בספר הוא חשיפת הסוד. אחיהם רגב בחיים ולביא בספר, לא נפטר ממחלת הסרטן כפי שנרמז עד עכשיו אלא מאיידס.
כמי שגדלה במשפחה של ארבעה ילדים, אני יודעת משהו על יחסים בין אחים ואחיות ועל סודות במשפחה, במיוחד סודות כאלה שאף אחד לא רוצה לשמוע עליהם ולא לדבר. סוד הוא כמו חור שחור, הוא בולע את כל האנרגיה ומשנה את המציאות. נדמה שכשהוא יוצא לאוויר העולם הוא משחרר איתו אנרגיה אדירה, כמו זו שהביאה לכתיבת הספר ולחשיפה.
היה לי קשה להתחיל את הספר, התחלתי והפסקתי, רק לאחר שקראתי כמה ביקורות חיוביות החלטתי לנסות שוב. נראה שהקושי שלי הדהד את הקושי של ינץ עצמו להתחיל את הסיפור, כי איך מגלים סוד שנשמר כל כך הרבה שנים, שכבר היה לחלק מהחיים?
ינץ נזקק לתחבולה ספרותית, למעין פיגום בדמות סופרת שכתבה ספר דומה, התחלה שהפריעה לי להיכנס לסיפור והחלישה אותו לטעמי. סיפור המסגרת נזנח באמת לאורך הספר, והסופרת או בת דמותה הבליחה לעוד רגע מתעתע בהוספיס. לטעמי כשהספר כבר עומד בפני עצמו כמו בניין הבנוי לתלפיות אפשר כבר להוריד את הפיגומים שרק מפריעים בשלב זה.
לעומת זאת כשהסיפור כבר מתחיל, הוא קולח וקריא וקשה להפסיק לקרוא בו. באיזשהו שלב גם הפסקתי ללהק את הגיבורים ולהשוות בינם לבין הדמויות המוכרות, כשנכנסים לסיפור זה כבר לא משנה.
משהו בכתיבה של הספר ובסגנונו הזכיר לי מאוד סופר שאהבתי מאוד בילדותי נחום גוטמן, והוא גם מוזכר בספר. לא קראתי את ספרי הילדים המצליחים של ינץ, אבל אם הם דומים במשהו לספריו של נחום גוטמן, ביניהם "הרפתקאות חמור שכולו תכלת", ו"שביל קליפות התפוזים", אז אפשר להבין את ההצלחה.
ינץ לוי צילום אלון סיגווי
והסיפור הוא לא רק על שקרים וסודות, הוא בעיקר על אהבה ומשפחה. הבית אולי מט ליפול, והאב המבוגר אותו זכרתי מ"החולה ההודי", בגילומו המרגש של שלמה וישינסקי, כבר לא מתפקד, אבל המשפחה ממשיכה לתפקד כמו יחידה צבאית.
ההומור החד, והכתיבה השנונה, מחפים לעתים על הכאב החשוף. אמא שלי חולה כבר שלוש שנים בדמנציה, היא חלתה כשהיא כבר כמעט בת שמונים וכמובן ללא ילדים צעירים החיים בבית, ועם זאת המחלה שלה מטילה צל כבד וכואב על חיי כולנו, וכך קצת ממה שעובר על המשפחה בספר אני יכולה לתאר, גם את ההומור. יום אחד כשהייתה בשיאו של התקף קשה היא שאלה אותי ואת אחותי שהוזעקנו לעזור "נכון שנדפק לי השכל?", "כן" ענינו לנו מתוך הייאוש הגדול, "אבל אנחנו אוהבות אותך בכל זאת".
גם בני המשפחה בספר ובחיים "אוהבים בכל זאת", גם את אביהם הדמנטי וגם את אחיהם שאותו הם מלווים בדרכו הארוכה והלא קלה אל סופו הבלתי נמנע. גם את אמם, המכונה, אמנו כמו האמהות בתנ"ך, שמדי פעם מתגלה כילדותית וכחסרת רגישות וגם את אילאיל האחות הקטנה שבוחרת לאשפז את עצמה במחלקה פסיכיאטרית כדי לברוח מהחיים הכאוטיים שבבית.
עם גילוי המחלה, נדמה שההחלטה לשמור אותה בסוד היא אחד הגורמים להשפעה הגדולה שלה על חיי בני המשפחה. למי מספרים ולמי לא מספרים? זהו הקו התוחם את בני המשפחה מהאחרים. גלעד מנתק לאילאיל אחותו הקטנה את הטלפון כשהוא מבין שהיא רוצה לספר על המחלה: "מה את עושה?! אנחנו לא מספרים את זה עכשיו לכל אחד. את שאלת את לביא אם זה מתאים לו?"
סמדר מחליטה להיפרד מהחבר שלה כי היא לא רוצה לספר לו, הסוד אולי אפילו יותר מהמחלה משנה כליל את פניי המשפחה ויחסיהם עם החוץ והופך אותה ליחידה קטנה וסגורה.
למרות סופו הידוע מראש של הסיפור, כשהוא מגיע הוא מפתיע ושובר לב, ולמרות כל הכאב יש בספר הרבה, הומור, חמלה, תקווה, אהבה ונחמה.
לרכישת תוחלת החיים של אהבה בפורמט דיגיטלי, היכנסו לאתר Getbooks
לעוד פוסטים על ספרים, עריכה וליווי כתיבה, מוזמנים לדף הפייסבוק שלי שלומית ליקה – קוראת ספרים