"למראית עין" ליעד שהם – בסופו של דבר הכול אנשים

גם "למראית עין", ספרו האחרון והטוב ביותר לטעמי של מחבר ספרי המתח ועורך הדין ליעד שהם, עוסק כמו ספריו האחרונים בפצעים הפתוחים של החברה הישראלית, ששהם לא מהסס לצלול לתוכם.

ליעד שהם, למראית עין, הוצאת כינרת, 2016

הבלשית ענת נחמיאס, אחת מהבלשיות המעטות בספרות הישראלית, הכוללת את ליזי בדיחי של שולמית לפיד ואת אליאנה של אורנה קזין, לוקחת אותנו בספר "עיר מקלט" לתחנה המרכזית ולעולמם הקשה והאכזרי של מבקשי המקלט בישראל. ב"אם המושבות" עליו כתבתי, אנו מסתבכים יחד איתה בשחיתות עירונית, וב "למראית עין", ענת ואנו בעקבותיה מגיעים להתנחלות מבודדת בהרי בנימין בשם "גופנה" כדי לפענח פרשת רצח.

כמו בספריו הקודמים שהם משתמש בסיפור ובדמויות כדי להגיד משהו על החברה הישראלית ועל טבע האדם. כשראיתי את הראיון איתו שנערך על ידי יואב גינאי ושודר בערוץ הראשון, למדתי שהגיע עם משפחתו בילדותו לפריז במסגרת עבודתו של האב וזה אולי מה שהעניק לו את המבט של הצופה מהצד.

ליעד שהם, צילום: עדו פרץ

להכרות קרובה יותר ולהבנת דרכו אל הכתיבה, ואיך הוא חי בין שני העולמות, הכתיבה ועריכת הדין, רמז מצוין, ממליצה לצפות בקטע מתוך הפרויקט היפה של "סופרים קוראים", ארכיון הווידיאו של סופרי ישראל:

[youtube ylyBPU22bes nolink]

"הבנתי שבספרי מתח אפשר לטפל ולגעת בנושאים עמוקים יותר מאשר סיפור העלילה. אפשר לעסוק בנושאים חברתיים ולהגיד עליהם משהו", מספר שהם עו"ד במקצועו שעוסק דווקא בתחום מסחרי לפרנסתו, במפגש שקיימנו.

הוא הזכיר לי בכתיבתו את אחד מגדולי סופרי הבלשים שהלך לעולמו לאחרונה, הנינג מנקל שעסק גם הוא בנושאים של אלימות חברתית, פליטים ושחיתות ובמתח בין הדמוקרטיה למנסים לפגוע בה.

הפעם הוא נכנס לשדה מוקשים אמתי, רצח שקורה בקהילה קטנה ומבודדת, התנחלות של הציונות הדתית, הרואה עצמה כאמרתו של אהוד ברק כ"וילה בג'ונגל", אי של מוסריות וערכים בלב עולם עוין. לי הם הזכירו את סדרות המתח שזירתם היא פרבר אמריקאי מנומנם, שמחביא רשתות סבוכות של יצרים ואלימות תחת המראה השלו. בחברות סגורות אין אמון בממסד ואת הבעיות נוטים לפתור מבפנים והכי חשוב כמובן זה "מה יגידו השכנים", לא סתם נקרא הספר "למראית עין".

במיוחד בשטחים, המערב הפרוע של החברה הישראלית קיים מתח בין האלימות לסדר החברתי. האלימות הכבושה מתבטאת גם בדמותו של יוסי הרשב"ץ, בחבורת הנערים הפרועה שמזכירה את נערי הגבעות, ובמעשי האלימות והרצח שמתפרצים לבסוף כמו הר געש רק כדי לזרוע כאב והרס ולשסע את "מראית העין" השקטה. בנושאים בהם עוסק הספר, בסיבה האמתית לרצח אותה אינני מפרטת כדי לא להרוס את המתח, אני לא בטוחה שיש הבדל רב בין החברה הדתית לחילונית. גם פה וגם שם מעדיפים לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית, הרחק מהמסד, אם כי בחברה הדתית ובהתנחלות יש נטייה חזקה יותר לפתור את הבעיות בפנים וחשש גדול יותר מלצאת עם הדברים החוצה.

שהם מספר כי הוא נוהג לערוך תחקיר מפורט לפני כל ספר וגם הפעם לא סטה ממנהגו והופתע הן מניפוץ חלק מהסטראוטיפים שהיו בו והן מהתגובות שקיבל. "התקיפו אותי מצד אחד על כך שהצגתי את המתנחלים כבני אדם, בכוונה בחרתי בציבור שאינו חילוני ולא חרדי, עניין אותי המקום הבורגני, הקיצונים פחות מעניינים בעיניי". במקרה זה מייצגת ענת נחמיאס את תפיסתו שכל החלוקה של "מי צודק" היא מגוחכת. בסופו של דבר לאחר המפגשים הוא מרגיש שהכול תלוי באנשים, אך אי אפשר לנתק אותם מהמקום שהם נמצאים בו והאלימות מחלחלת. יש לה ביטוי גם בשפה הצבאית שבספר, בכלי הנשק הרבים בו, האלימות היא גם גלויה וגם סמויה, והיא מחלחלת כמו מים מלוכלכים מבעד לסדקים.

אהבתי את ענת נחמיאס, בלשית אישה בעולם גברי, שמשלמת תמיד כמו גיבוריו של הנקל, מחיר אישי על מעורבתה ובחירותיה. אהבתי את זה שהיא השליחה שלנו לעולם המורכב שאיננו מכירים מספיק ורואים אותו מבעד לסטריאוטופים ולדעות הקדומות של עצמנו. אהבתי את הקשר העדין והיפה שנרקם בינה לבין יואב, דמות ראשית מורכבת נוספת, חוזר בשאלה בן לרב היישוב המתקשה להתרגל לבדידות שבחברה החילונית ומחפש לעצמו מסגרת ובית בשירות הביטחון. אהבתי את השפה שכמו הספר מדלגת בין העולם הדתי, הצבאי והחילוני, את התפניות המפתיעות בעלילה כשכל פעם שנדמה לנו שהבנו משהו אחנחו מגלים שלא, ואת הפענוח הכואב שמראה שאלימות היא אלימות היא אלימות, ושהאמת לפחות לטעמי חשובה ממראית עין.

כדי להכיר טוב יותר את ליעד שהם מומלץ לצפות בראיון שערך אתו יואב גינאי, בערוץ הראשון בשם "סיפור מתח"