תישארי – סיפור על אהבה שנולדה ברשת החברתית ועל הספר שנולד מהאהבה הזו

תישארי, תמי בצלאלי, עריכה: הילה בלום,זמורה ביתן,2016

יש לי חברה טובה שאוהבת לצלם ולקרוא, יוכי. אנחנו מחליפות בינינו ספרים כבר שנים. כשיוכי אומרת לי לקרוא ספר אני מקשיבה לה. ויוכי הייתה חד משמעית שאת הספר הזה "תישארי" אני חייבת לקרוא. אני כל כך שמחה שהקשבתי לה. לא רק שהתאהבתי בספר אלא שלא הצלחתי אחריו לקרוא ספר אחר וחזרתי אליו שוב.

שם הספר תישארי נשמע לי כזעקה, ועל הציור שעל העטיפה לא יכולתי להפסיק להסתכל. עברו עליי ימים לא קלים והידיעה שהספר מחכה לי בסוף היום ניחמה אותי. התעטפתי בין מילותיו כמו בשמיכה.

אז מה יש בו בספר תישארי מאת תמי בצלאל שגרם לי לא לרצות להתנתק ממנו ולחזור אליו?

קודם כל יש בו כנות. כקוראת אני מבקשת קודם כל להאמין למספר, להרגיש שהלב שלו מונח בין דפי הספר ושיש בו אמת רגשית. כשדליה (שהיא בעצם המספרת תמי בצלאלי) מחליטה לאחר שלוש שנים של דיכאון אחרי לידה שהיא זקוקה לטיפול, היא מגיעה למטפלת שבהתחלה נראית לה צעירה ועדינה מדי בשבילה, והיא גם מתקשה לתת אמון במי שמכבסת את הסניקרס הלבנות שלה. אך משהו בכל זאת עובד ביניהן ודליה מציירת ומביאה לפסיכולוגית שלה כמנחה חלומות ומחשבות.

הפסיכולוגית מצדה "אספה אותם, אחד לאחד, בתוך תיקייה מקרטון, ושמרה לי עליהם…. היא הקשיבה. היא שמרה על הציורים… לאט לאט יצאתי מהבור האפל" מספרת לנו דליה. דרך המבט המתפעם שלה היא הבינה שהיא יודעת לצייר. "מהמבטים המשתאים של הפסיכולוגית בכל פעם שהבאתי אליה רישום הבנתי שאני מתקיימת רק בגלל שהיא רואה אותי, ושאני זקוקה למבט שלה כמו לאוויר".

לפעמים מספיק רק אדם אחד שיראה. דליה הבינה את הכוח שיש בציורים שלה. "הידיעה הזאת, שאני יכולה להמציא הכול ולרשום הכול, שינתה את חיי. ממנה שאבתי את כל הכוח שהייתי צריכה כדי לקום ולהתגייס מחדש לחיים."

יש כל כך הרבה סיפורים ועלילות בספר וכמובן שהעלילה העיקרית היא מסע הגילוי של דליה את עצמה וסיפור אהבתה עם מירהג'י שרואה אותה באמת בפעם הראשונה, ובזכות המבט הזה גם דליה מגלה את עצמה. כשלמדתי תסריטאות דיברנו הרבה על עלילה ראשית ועלילות משניות, ושמתי לב שלפעמים הכותב "מחביא" בעלילה המשנית את מה שהוא רוצה באמת להגיד.

הספר הבנוי מפרקים קצרים, מעין הצצה לתודעה של דליה, יש הרבה  סיפורים קצרים שמתחברים, המון תמונות וסערות. אחת התמונות הראשונות והחוזרות על עצמן היא הדרמה המתחוללת בגינתה של הדירה ברחוב בעל השם הסמלי "מעלות הלב" ברחובות. זהו בית ילדותה של מירה ג'י אליו עברה משפחתה מהקיבוץ "הקופסה השחורה" של ילדותה של מירה.

בגינה מתרחש מאבק בין הטוב לרע בין החלבלוב הרעיל והאספרגוס הארסי לחרוב. יש גם מאבקי שכנים, הסיוטים של מירה מילדותה בקיבוץ ו"האישה" האחרת של אביה שגרה ברחוב הסמוך כל אלה מאיימים על שלוותן. המון ורדים גם יש בספר ושמתי לב שהכותרת באנגלית היא אכן בתרגום חופשי "החיים הם ורד". הטבע סוער ומבטא את הסערות העוברות על דליה.

הספר אולי גם בגלל הפרעת הקשב של המחברת והגיבורה (הוא נפתח בביקור משעשע אצל הפסיכיאטר ממנו היא מבקשת ריטלין), בנוי מתמונות קצרות, פרקים קצרצרים שכמו בפסיפס משתלבים לבסוף לתמונה שלמה.

מה שנגע ללבי אולי יותר מכל הוא מתן בנה הבכור של דליה שכשנולד נולד איתו צלו של המוות והיה כרוך בו כל חייו.  הבנתי את כאבה של דליה וגם את הבנתה שאולי זה היה בלתי נמנע. עמיחי בעלה הראשון מרגיש רגשות אשמה על כך שאולי ניתן היה להציל את מתן כמו בפעמים הקודמות. מתן מבחינתו לקח כדורים רק כי רצה לישון, ונוח לו לחשוב שהמוות קרה בטעות. דליה אינה מסתתרת מהאמת. היא מאמינה שמתן בחר למות. ואני מאמינה לה.

יש גם המון בתים ועניינים עם בתים בספר, החל מציור הכריכה הנפלא, הבית שדליה בונה עם דניאל בעלה השני ושבו לא תגור, ציורי הבתים שלה, הבית שבו מת אביה באנגליה והבית אליו היא עוברת עם מירהג'י ברחובות. אבל נראה שהבית האמיתי אותו מצאה דליה היא מירהג'י.

"בכל חיי לא מצאתי מקום כל כך מדויק כמו במיטה עם מירהג'י. להיות לצד גופה הרך, הארוך, החלק, היה כמו להיות בבית."

גם ספר לפעמים הוא כמו בית, ואני מצאתי לי בית ונחמה בין דפי הספר הזה. תקראו את הספר היפה, העצוב, המצחיק והמנחם, הוא מורכב כמו החיים עצמם. כמו ורד בנוי מעלים, מצבעים, ממגע ומריחות. תקראו ואולי תמצאו בו נחמה, יופי ועושר כמוני.