מכל הדברים שקראתי ושמעתי על ביל גייטס, מה שהכי הרשים אותי והוכיח עבורי שהאיש הוא גאון שיווקי, הייתה הידיעה שבהסכם נישואין עם אשתו השנייה יש סעיף שבו שבוע בשנה הוא מבלה עם האקסית שלו. פשוט גאוני.
לפעמים הייתי מה זה רוצה, אפילו לא שבוע, יודעים מה גם יום בשנה. לפעמים כמו אתמול כשהאקס המיתולוגי שלי מגיל 18, שבורך בגנים תימניים ורק הולך ומשתבח עם השנים, מעלה תמונה שלו לפייסבוק, בה בגיל חמישים הוא נראה בדיוק כמו בגיל 19 כשהתאהבתי בו, הלב שלי פשוט מתרסק. והגעגועים גואים בי. לא משנה שאני אוהבת את בן זוגי היקר, באיזשהו מקום בתוכי אף פעם לא הפסקתי גם לאהוב את האהוב הראשון שלי.
היינו חברים כשלוש שנים ועוד שנתיים שלא ממש הצלחנו להתנתק, עד שהוא נסע למזרח הרחוק ומשם לארה"ב ושם מה שנקרא, אבדו עקבותיו. איך שהוא שמעתי שהוא התחתן ודי, אמרתי לעצמי מספיק, צריך לשחרר.
הכרתי מישהו אחר, אפילו חייתי אתו שנתיים, נגמר ושוב הפצע נפתח. די אמרתי שוב לעצמי, הוא התחתן בטח יש לו ילדים, תפסיקי.
התאהבתי שוב, הפעם לתמיד, אבל בימים מסוימים, מאז שהאינטרנט נכנס לחיינו הייתי מחפשת אותו מדי פעם במרחבי הרשת. ויום אחד דרך אתר "חברה", נדמה לי גם מצאתי אותו. ומתברר שגם הוא חיפש אותי, הוא התגרש, ובאחד הביקורים שלו בארץ, נסע אפילו עד בית הורי, וחזר הביתה.
ואז הוא שמע שהתחתנתי ויש לנו ילד וגם הוא שחרר. וכך עם נפלאות הרשת נשארנו בקשר, התכתבנו והשלמנו פערים, וכשהוא בא לארץ אנחנו נפגשים. וזה די מדהים, כי שום דבר לא השתנה, הרגשות, הקרבה הכול שם, רק אנחנו השתנינו.
הוא כבר לא היה פה מזמן, והכמה ימים האלה בשנה חסרים לי. מדי פעם יש איזה טריגר, כמו חלום מציאותי במיוחד, או תמונות שמעלים את כל הרגשות האלו מתוכי ומציפים אותי, ואין לי כל כך מה לעשות אתם. אני כותבת לו מיילים קצרים, והוא עונה. הוא שהוא כותב ואני עונה.
מקווה שהוא יבוא לחגים, שוב נלך לשתות משהו בים. והגעגועים יירגעו עד לפעם הבאה.
