האורחים ספרו השישי של אופיר טושה גפלה.
אני אוהבת ספרות פנטזיה ואחד הספרים שכבשו אותי היה עולם הסוף הנפלא של אופיר טושה גפלה, ואחריו ביום שהמוסיקה מתה.
האורחים ספרו השישי הוא ספר מורכב, גם למי שכבר מכיר את כתיבתו, גפלה טען מיד בתחילת השיחה שהוא דווקא לא חובב גדול של ספרות פנטזיה, והגדיר את כתיבתו כספרות ספקולטיבית, ספרות השואלת את השאלה – מה היה קורה אם?
בספר השאלה היא: מה היה קורה אם יום אחד היינו מתעוררים ומוצאים לצד המיטה זוג נעליים מתאימות לנו בדיוק, וכאלה שתמיד רצינו? וכמובן היינו ממהרים לנעול אותן.
מסתבר שבהתחלה כלום אבל אחר כך מתחיל תהליך שבו אנו מדמיינים שהפכנו לאדם השנוא עלינו, יום אחרי אנחנו הופכים אליו באמת. לאחר שלושה ימים שוב אנחנו חוזרים לעצמנו אבל חולמים את החלומות של מי ששנא אותנו. ומה קורה למי שאף אחד לא שנא אותו מספיק? זו אחת השאלות המרכזיות שבה עוסק הספר.
הגיבור בעל השם המשמעותי, אדם קור (core ליבה), עובד במשרד חקירות שאליו מגיעים אנשים הרוצים לדעת מי היה ה"מקורי" שלהם – כלומר מי שנא אותם כל כך עד שהפך אליהם ב"שבוע המטמורפוזה" כמו שהוא מכונה ושאת חלומותיו הם ממשיכים לחלום? כמו כן הוא עסוק בחיפוש אנשים שנעלמו מאז המוגדרים "נעדרים", ביניהם אביו ואהובו יותם שחי עם גבר אחר, והיה אמור בדיוק להיפרד ממנו.
גפלה הוא מהסופרים שסומכים על האינטליגנציה של הקורא, הספר מורכב כמו פזל בתוך פזל וההשקעה בפתרון משתלמת ומהנה ביותר.
על מה בעצם הספר?
הספר עוסק בזיכרון, בזהות, בעיקר בעידן הדיגיטלי, הוא מתחיל באסון. המחשב של אדם קורס עם היומן, שאותו הוא מנהל מאז המטמורפוזה מפחד שמה היא תתחולל מחדש.
אמא של אדם מגדירה אותו יחסית לאחיו הצ'לן המוצלח, מבחינתה אדם הוא בעיקר לא אחיו. גם מי ששנא אותו שנא אותו למעשה בטעות כי היה בטוח שאדם מנהל רומן עם חברתו. אז אולי אחת השאלות שהספר מנסה לענות עליהן היא מיהו למעשה אדם?
מעמוד לעמוד מבינים שזה אדם שחי את ההעדרות, הוא נוכח נפקד, הכול קורה לו במקרה, חוץ מהאהבה. הוא פיתח מיומנויות של חיפוש והעדרות. מבינים שהוא אדם שאינו נוכח – האהבה נתלשה ממנו.
שניים מספריך עוסקים באורח ישיר במוות, עולם הסוף וביום שהמוזיקה מתה. גם בספר הזה יש עיסוק רב במוות ובזיכרון. הדחלילים (המייצגים את הנעדרים) המוזיאון שבו אפשר לבנות להם פרופיל ולהכניס זכרונות, הנעדרים. האם אלו נושאים שמעסיקים אותך? אחת הדוגמאות לכך היא אנשים ההופכים לאנשים ששנאו גם אם כבר מתים מזמן כמו אבא של אדם, יש גבולות נזילים בין החיים לבין המוות.
זיכרון הוא נושא שמעסיק אותי. האורחים הוא חלק מטרילוגיה, עשתונות, האורחים ויהיה עוד אחד. האורחים עוסק בין השאר בהעדרות, באין, בחוסר היכולת להיפגש. בהגדרות של העדרות ושל מוות.
חשבתי על נעדרים בכלל ומה שקרה למשל עם העלמות הצוללת דקר, מתי נעדר הופך למת רשמי?
גם בספר אין לזה ממש תשובה. יש חשיבות לייצוגים של ההעדר לסמלים. אנשים מקימים מעין יצוג של קברים, דחלילים להם הם מצמידים תמונות של יקיריהם (הזכיר לי את החיפושים אחר הנעדרים לאחר אסון התאומים בניו-יורק, במקרה הייתי שם בשבוע שאחרי וכל העיר הייתה מלאה במודעות חיפוש, בתמונות, ובנרות ש.ל).
מהם המשמעות והייצוגים הממשיים של המוות של האין? איך לחיות לצד האין? כל אחד יכול להחליט אם מישהו מת לגביו. עולם שהדברים שבו הם כבר לא בטוחים, וכתוצאה מכך יש תיעוד אובססיבי. שוב אי אפשר שלא לחשוב על עולם הרשתות החברתיות שבנוי על תיעוד.
מה שהוא קורא המוות האחר אלו הנעלמים שבספר, כמו אלו שנעלמו בשואה. הבור השחור, האין הגדול לקח אותם. זה לא מאפשר פרדה אמיתית ומשאיר אנשים במצב של חיפוש תמידי וחוסר יכולת להשלים. גם הגיבור ממשיך לחכות לאהובו יותם. העבר שלא מרפה תמיד מנצח.
למה בחרת דווקא בשנאה ולא באהבה נניח, שנאה היא הרגש החזק ביותר לדעתך?
רציתי להעמיד מראה מול האנושות. הרגש מאפשר לחשוף צדדים אפלים, נחשפים אלמנטים גזעניים. יש אלמנט של חשיפה. זה מדהים כמה באמת אנשים שונאים סתם. יש בתוכנו הרבה שנאה וזעם והיא לגיטימית פחות. היה חשוב לו לעמת את השנאה עם עידן הפוליטיקלי קורקט. כשאנו שונאים מישהו גם אם הוא כבר מת אנו בעצם משאירים אותו בחיים. אביו של אדם הופך להיות לאביו שלו, סבו של אדם, למרות שהוא מת כבר מזמן, גם במותו הוא המשיך לשנוא אותו במקרה הזה המוות לא משחרר.
"מישהו זיקק את שנאותינו הפרטיות כאילו היו חומר מוחשי, יסוד כימי בטבלה המחזורית של הרגשות האנושיים, וביקש להגדיר אותנו באמצעותן, כאילו אין בנו דבר מעבר להן."
האם הילדים שבספר הם סיכוי להתחלה חדשה?
אדם ובעקבותיו אמא שלו מבקרים במעין בית יתומים שבו אפשר רק לבקר ילדים שהוריהם נעלמו ונחשבים נעדרים. הילדים לא התחלפו אבל ההורים שלהם כן וחלקם נעלמו ולכן הילדים בבית יתומים, הכול זמני אי אפשר לאמץ אותם. כולם תקועים במן לימבו. האהבה של אדם לילד רועי גורמת לו להיות נוכח בחייו של רועי אבל גם נוכח יותר בחייו שלו, גם אמו עוברת תהליך דומה.
האם אפשר להפסיק לשנוא? לסלוח
המין האנושי הוא מגוון מאוד. יש אנשים שיזכו לסליחה ויש אנשים שיסרבו להבין את המניעים. אני נזכרתי בוועדות הפיוס בדרום אפריקה ובדרום אמריקה. אנשים שנפגעו נזדקקו להשמיע את קולם, שיכירו בעוול שנעשה להם. יש כאלה שזה מספיק להם ומשחרר אותם, ויש כאלו שמחפשים נקמה ולא ישתחררו לעולם.
ולסיום למה דווקא נעליים?
אנשים צריכים התערבות חיצוניות כדי להשתנות. נעליים – מללכת בנעליים של מישהו אחר. סוגיה נורא מורכבת, יש אנשים שקשה להם להתנתק מהשנאה, היא הופכת לטעם החיים. ההליכה בנעליים של מישהו אחר מאפשרת אמפתיה ואז כבר קשה יותר לשנוא.
יש פתגם אינדיאני "אל תדון אדם עד שלא תלך לפחות שנה במוקסינים שלו."
לסיום כמה מילים אישיות שלי:
בשנים האחרונות אמא שלי חלתה בדמנציה ואני מוצאת את עצמי בעקבות המחלה שלה עוסקת בשאלות של זיכרון וזהות. פעם רק בהתחלת המחלה ניסינו להכין גפילטע פיש לכבוד החג. אמא כבר התקשתה להכין את המאכל אותו הכינה עשרות פעמים ולא הצליחה לעקוב אחרי שלבי המתכון. זה היה רגע כואב שבו הבינה שהזיכרון שלה בוגד בה "אני לא זוכרת כלום" היא אמרה, והוסיפה: "מה שווה הבן אדם בלי הזיכרון שלו?"
בשבילי זה לא ממש משנה. האהבה היא רגש היא לא זיכרון ואני ממשיכה לאהוב אותה גם כשהיא לא זוכרת, והיא ממשיכה לאהוב את האהובים עליה גם אם לא תמיד היא זוכרת למה. אולי בסופו של דבר האהבה ולא השנאה היא התשובה. יש לכך רמז גם בסופו של הספר.
ואם זה עוד לא ברור, תקראו את הספר,מומלץ יותר מפעם אחת. אני מחכה כבר לספר הבא.
תודה, שלומית, על ראיון מעולה, ששופך עוד אור על הספר המופלא והמורכב הזה.
כמו שאופיר סומך על האינטליגנציה של קוראיו,
אנחנו יכולות לסמוך על הגאונות של העלילות שלו,
והדרך שבה הוא בורא את עולמותיו בכל ספר מחדש.
.
ותודה על התוספת האישית – זו שאנחנו קצת שותפות בה, כל אחת בדרכה.
אהבה היא כנראה התשובה.