החופש הגדול הגיע, והבן שלי פרש כנפיים ועף. במקום לשבת בחדר ולשחק במחשב הוא מסתובב בלילות, ואצלנו לא חסר איפה. השכונה מלאה בגינות, ופארק הירקון ממש מעבר לכביש, וחברים ופיצה וסרטים וים. את כל גיל ההתבגרות הוא בולע בבת אחת.
וזה חדש, הוא תמיד היה ילד של בית, חברים, חוגים ובית. ופתאום אני לא רואה אותו ימים שלמים ולילות.
אתמול קצת נשברתי. שתיים עשרה בלילה אני מבררת איפה הוא ואם הוא מתכוון להגיע לישון. לא הוא דווקא מתכוון ללכת עם חבר להיפגש בפארק!!! עם כמה בנות!!! שחוגגות יום הולדת. שוין, הלכה לי השנת לילה. והבעל שלי שיחיה, "תשחררי" מה יש. ואני אלופה בלהגיד לכולם "תשחררו", לאבא שלי, לאחיות, לחברות. אבל אני, עם הילד שלי עד כאן.
מצד שני אני לא רוצה לגדל אותו כמו אימא שלי, שגידלה ארבעה ילדים בלי טלפון נייד, וכשעברנו לבית חדש בלי טלפון בכלל, הייתה משגעת אותנו ואת אבא שלי שילך לחפש אותנו בלילות. האהבה שלה דיברה בשפה של דאגה. כמה שהיא יותר דואגת סימן שהיא יותר אוהבת. לקח לי שנים לפרק את זה ולהבין שאפשר לאהוב בלי לדאוג כל הזמן, לשחרר כמובן.
היום נתכנס לשיחה על נהלים בחופש, עד מתי חוזרים הביתה, עד מתי מתקשרים להודיע על שינויים. יש לי ילד גדול וחכם ואחראי, עליו אני סומכת הכי בעולם. זה רק על העולם שאני פחות סומכת. וחרדות זה עובר בגנים מה לעשות, ואל תציעו לי כדורים, אני כבר לוקחת תודה.
תיהנה ילד שלי מהחופש, מהחברים, מהים, מהברכה, ומכל מה שאתה אוהב, רק תעדכן אותי מה קורה, עם מי, איפה ומתי. בסוף אני בטח אלמד לשחרר.
[…] שלי קרא את הפוסט על "לשחרר או לא לשחרר?", איך מתמודדת אמו החרדתית עם גיל ההתבגרות שלו […]