פרנהייט 451/ ריי ברדבורי, תרגום: נועה מנהיים, הוצאת זמורה ביתן, 191 עמודים
אני קוראת הרבה, נהנית יותר או פחות, לפעמים ספר גורם לי להפסיק לקרוא, לחשוב, להרהר רגע ברעיון, להיזכר ברגע בחיים, את ההפסקות האלה בקריאה אני אוהבת מאוד.
ופעם בכמה ספרים מגיע ספר שמנצנץ ככוכב או כמו במקרה של "פרנהייט 451" לוחש כגחל, אדום וצורב כאחד. למין הרגע הראשון השפה מכשפת, והדימויים והתיאורים כובשים. נכבשתי כבר מהמשפט הראשון"היה זה תענוג לשרוף. היה זה עונג מיוחד לראות דברים נאכלים, לראות דברים משחירים ומשתנים" ומשם לאורך כל הספר.
כתיבה גאונית, מהפנטת, " בעת שכנפי היונה המפרפרות של הספרים גוועות על מרפסת הבית והמדשאה, וספרים מתכלים בסופת ניצוצות ונסחפים ברוח שהאפילה משריפה". הדימוי הזה של ספרים עולים באש ככנפי יונים מפרפרות, חוזר עוד מספר פעמים, כמו להמחיש את הספר כמשהו חי.
מונטאג גיבור הספר שנכתב בראשית שנות החמישים, חי בחברה עתידנית, שלמרבה הצער מזכירה מאוד את החברה שלנו. אשתו, מילדרד, שבויה בעולמה, גיבורי הסדרות המוקרנים על שלושת קירות ביתם, משמעותיים עבורה הרבה יותר מהאנשים בחייה, כולל בעלה. היא משתתפת פעילה בסדרה, ובאוזניה מעין שבלול צדף שמשדר לה כל הזמן פרסומות ודיבורים של אחרים.
אבל היא אינה מאושרת, היא בולעת כדורי שינה במינון גבוה ומונטאג נאלץ להזמין עבורה עזרה, אך אין זה רופא שמגיע אלא צמד מכונאים, שמפעילים מעין מכונה השואבת ממנה מצד אחד את העצב ומצד שני מחליפה את דמה בדם חדש. אך בעצם כלום לא משתנה, היא מתעוררת בדיוק כשהייתה.
תמונת המראה שלה היא קלאריס, השכנה החדשה, נערה בת שבע עשרה ומטורפת כהגדרתה, שהיא משוחחת עם מונטאג, מתעניינת בו ובעצם הדמות החיה היחידה שהוא פוגש. כמו היפיפייה הנרדמת, נראה שהמפגש איתה מעורר אותו ומשנה אותו.
היא מעירה בו משהו רדום, והוא מתקשה יותר ויותר לתפקד, בבית, בעבודתו ככבאי, שבחברה זו אומר לא לכבות שרפות, אלא להצית אותן. הכבאים מקבלים התרעה על בתים בהם מוחזקים ספרים ויוצאים לשרוף אותם, לעתים על יושביהם המסרבים להתפנות. מכאן גם נגזר שם הספר – זו הטמפרטורה בה ספרים נשרפים.
ריי ברדבורי, (1920-2012), הוא סופר מדע בדיוני ופנטזיה מפורסם, ומחבר אחד מספרי הפנטזייה היפים ביותר, והאהובים עלי במיוחד "רשימות מן המאדים" שיצא ב-1950. ב1953 הוא פרסם את "פרנהייט 451" , שהפך אותו לסופר נודע בכל העולם.
ברדבורי הושפע קשות משריפת הספרים בברלין ב-1933, אז היה בן 13. המתרגמת נועה מנהיים מציינת באחרית הדבר של "פרנהייט 451" כי בהקדמה למהדורת 1967 כתב: "כאשר היטלר שרף ספרים חשתי זאת בחדות כה רבה, אנא סלחו לי, כאילו הרג אדם. מאחר שבחשבון הארוך והסופי של ההיסטוריה, הם שניהם בשר אחד".
הספר שייך לז'אנר של ספרי הדיס אוטופיה, כמו ספרו של אורוול "1984", אלדוס הקסלי "עולם חדש מופלא", ולדעתי גם "משחקי הרעב" החדש יותר של קולינס.
כולם מתארים עולם עתידני, קודר, נשלט ע"י רודנים ששולטים בהמון בכוח התקשורת והשעשועים. "האח הגדול" במקרה של אורוול, ו"לחם ושעשועים" במשחקי הרעב. לא סתם התפרסם ספרו של ברדבורי עם סיום מלחמת העולם השנייה. אז נראה היה שחזון של חברה טוטליטרית, רודנית, בה שורפים ספרים ואנשים, הפך למציאות קודרת.
בימינו עם ההצפה של תכניות המציאות שאחת מהן גם נקראת בקריצה לספרו של אורוול "האח הגדול", הטשטוש בין הבידור, לחדשות ולפרסום. השקיעה במסכי הטלוויזיה, איי פון, איי פד והמחשב. נראה שספר זה הופך לרלוונטי מתמיד.
עם זאת ברדבורי מציע סוג של תקווה בספר, ישנם אנשים שחומקים מן הערים, הם זוכרים את הספרים, כל אחד ספר אחר, ומקווים שכשהעולם ייהרס במלחמה המתקרבת, הם יוכלו מחדש להדפיס את הספרים.
אהבתי מאוד את הרעיון של אנשים כדפים חיים, ומיד חשבתי איזה ספר הייתי בוחרת לזכור, אולי היה זה ספרו הנפלא של ריי ברדבורי עצמו, פרנהייט 451.