כמו בספרים רבים שקראתי ואהבתי, בעיקר ספרי ביכורים, נפגשתי לשיחה גם עם מיכל צינמון פירון על ספרה אולי בחיים אחרים. המלצתי על הספר בפוסט הקודם שלי שעסק בהמלצות לספרים לשנה העברית החדשה.
מיכל בת 49, נשואה ואם לשלושה ילדים, ד"ר לביולוגיה.
שאלתי אותה שאלה שאני נוהגת לשאול סופרי ביכורים:
איך הגעת אל הכתיבה?
מיכל ספרה כי לאחר לידת ילדתה השלישית לא חזרה לעבודתה ונשארה עם התינוקת בבית. היא שמעה על סדנת כתיבה וחשבה להצטרף. מגיל צעיר קראה וכתבה, וכמו סופרים וסופרות רבים הייתה ילדה שנמשכה אל הקריאה ואל הכתיבה. כשבגרה המשיכה לכתוב על אש קטנה. החיידק נשאר והיא הצטרפה אל סדנת הכתיבה של שלומי מוסקוביץ', מחזאי, במאי, תסריטאי ומתרגם ומעבד של מחזות. זו הייתה קבוצה קטנה ואינטימית, ובה בפעם הראשונה הטקסטים שלה יצאו החוצה וקבלו משוב. היא הרגישה שמתוך כל הזהויות שלה כאישה, אמא עובדת סוף סוף היא עושה משהו בשביל עצמה.
בשנה הראשונה כתבה מיכל בעיקר סיפורים קצרים, ובשנה השנייה התחילה ספר שנעשה ספרה הראשון, אולי בחיים אחרים.
במהלך הכתיבה המשיכה לסדנה נוספת בסדנאות הבית של אורית גדלי ואשכול נבו שלא מעט סופרים וסופרות שראיינתי למדו שם, וסיימה את הספר. היא למדה שכתיבה זו מיומנות ונהנתה מליווי אישי של עריכה באמצעות סדנאות הבית על ידי העורכת עלמה כהן ורדי. הספר הוגש להוצאת מודן, ומהר מאוד התקבלה שיחה מרוני מודן העורכת הראשית של ההוצאה.
צילום: אורלי חסון
על הספר –
הספר כמו לא מעט ספרים נוספים שקראתי עוסק בתמה מרתקת – אובדן זיכרון. נושא שמעניין אותי באופן אישי מאז שאמי חלתה בדמנציה. הספר עוסק בסוג אחר של אובדן זיכרון. הגיבורה, איילת, אישה צעירה עוברת תאונה וכשהיא חוזרת להכרה בבית החולים היא אינה מוצאת לצידה את צחי בעלה האוהב. מסתבר שכל מה שקרה לה בעשר השנים האחרונות אבד לה. אמה, אחיה וחברתה הטובה – כולם מתחמקים ממנה.
ציטוט: "נפרדנו? איך זה יכול להיות? הוא מוחשי לי כל כך, כאילו רק אתמול, רק אעצום את עיניי ואני רואה בבירור, השערות הזהובות הקצרות על מפרקי ידיו… מה זאת אומרת נפרדנו איך זה קרה?"
אפילו צחי עצמו מסרב לענות על שאלותיה והוא עוין וקר כלפיה.
מיכל מספרת שמרגע כזה שבו דמיינה אובדן זיכרון נבט הספר. זה רעיון שהעסיק אותה וממנו נרקמה העלילה. זה התחיל ממחשבות שלה על זיכרון ועל טראומה, איך הזיכרונות והטראומות הם חלק ממי שאנחנו בהווה?
היא קראה על נפגעות תקיפה מינית בילדות שמדחיקות את מה שקרה, לעיתים ממקרים שאני מכירה כעשרים או כשלושים שנה, עד שהנפש כנראה מסוגלת להתמודד איתם בלי להיהרס.
את מיכל עניינה השאלה מה עדיף? לשכוח ולקבור את הילדות ואיתה חלק ממי שאת? או להתמודד עם האמת? שאלה לא פשוטה שאיתה מתמודדת גם איילת גיבורת הספר. נזכרנו גם בסרט שמש צלולה ביום בהיר, שקורה בעתיד שם יש שירות למחיקת זיכרונות והגיבורה רוצה למחוק את זיכרון אהבתה.
מיכל בדקה זאת דרך איילת באמצעות התאונה שהעניקה לה התחלה חדשה, מעין גאולה. נשאלת פה שאלה מאוד ברורה, זו שאלה אנושית גדולה מאוד, שאלה של זהות. האם כדאי להכיר ולהיזכר בעבר גם אם הוא כואב מאוד?
אהבתי את המשחק של הסופרת עם המידע, גם הקוראים לא יודעים מה קרה, והמשחק בין מי ידע, מה ומתי? שומר על המתח של הספר. איילת היא קצת כמו הקורא בהתחלה, כולם מסביב יודעים משהוא שהיא ואנחנו לא יודעים.
הספר מורכב משני קולות – איילת בהווה המספרת את סיפורה בגוף ראשון, ויש מספר בגוף שלישי. וכך בלי ספוילרים הקוראים מגלים שבעבר היו לה חיים אחרים מאלו של היום. כשהעבר מתגלה לקורא, הוא מסתקרן איך איילת תגלה ואיך היא תגיב לעבר שיתגלה לפניה.
מבנה מורכב שמיכל הסופרת רוקמת ביד בטוחה. נראה שבסוף יש תשובה לשאלה האם כדאי לדעת את האמת, גם במחיר הכאב.
הספר מזמין קריאה שנייה, לעקוב אחרי שביל פירורי הלחם שמיכל השאירה לנו.
מה היה המניע הרגשי שלך לכתיבה?
מיכל שתפה אותי בכך שעברה אובדן אישי והאבל השפיע על הכתיבה. בזמן האבל כתבה את הפרקים על האובדן של איילת, והיה בכך מעין תרפיה.
הספר עוסק בנוסף לנושאי זיכרון וזהות גם באשמה. הזהות שלנו בסופו של דבר יכולה להכיל גם את הטראומה וגם את ההתמודדות איתה עם כל הקושי. אי אפשר להחלים באמת בלי להתמודד. המשפחה והחברים שבספר מסתירים המון סודות ושקרים. גם איילת הגיבורה היא פאסיבית ומרצה מאוד – כשהיא מתעוררת מהתאונה משהו משתנה בה, היא ערה יותר לחיים.
ולבסוף – מאין הגיע השם?
אולי בחיים אחרים, כי יש המון אפשרויות לחיים.