איזה כיף שוב נרשמתי לשקטי. פסטיבל הנשים האהוב עלי.
כמה מחשבות על למה בעצם אני אוהבת כל כך להשתתף בו?
אנחנו באות בכל הצבעים, הצורות, הגדלים, הריחות והטעמים. היופי בטבע הוא עוצמת הגיוון והריבוי, יש כל כך הרבה סוגים וזנים של פרפרים, ציפורים, דגים למה שרק אצלנו בני האדם יהיה רק מודל אחד הנחשב ליפה, לנכון?
יש נשים עגולות, רכות, גדולות, גרומות, נמוכות, גבוהות, שופעות יש נשים וגברים מכל הסוגים והמינים.
למה כל כך קשה לנו לקבל את זה? למה אני מרגישה יפה, נשית ומושכת בלי קשר לגילי, משקלי ואם הורדתי או לא שערות ברגליים ויחד עם זה לצערי אני יודעת שאני יוצאת דופן בכך.
כולן עסוקות במה הן לא אוהבות בעצמן, מה היו משנות בעצמן, למה לא להיות עסוקות במה הן כן אוהבות והאמת למה בכלל להתעסק עם זה כל כך הרבה.
מה רע בלקום בבוקר, להתלבש, להסתרק , חיוך במראה וגמרנו, אפשר גם להוסיף, בוקר טוב יפה שלי, שיהיה לך יום נפלא, ולהתחיל את היום.
כל כך אהבתי את התשובה של סוזן דויל בראיון אצל לארי קינג (לא בדיוק מלך היופי הגברי בעצמו) שהפגיז אותה בשאלות, האם עכשיו תשני את השיער, האיפור , המראה, המשקל? והיא התבוננה בו וענתה לו בביטחון למה שאשנה, הרי אז אאבד את הזהות שלי. רציתי לחבק אותה באותו רגע. ובאמת למה שתשנה משהו בעצמה, כי זה לא מתאים לתפישה של מישהו על מודל היופי הנשי. הרי רווקה בת 47, לא רזה, ומובטלת אמורה להיות אומללה והנה היא לא מתביישת להפגין בטחון ולהיות מרוצה מעצמה.
זה כל כך מחליש אותנו הביקורת העצמית הזאת, חוסר האהבה והקבלה העצמית, היופי שלנו הוא באותנטיות שלנו.
אני פותחת את ערוץ 10 או ערוץ 2, ולא מצליחה להבדיל בין שלל הבלונדיניות התורניות שמתרוצצות על המסך, מיקי חיימוביץ? טלי מורנו , ואולי לינוי בר גפן? כולן רזות ומתהדרות בבלונד צבוע ועודף איפור, הרי הם יהיו כל כך יותר יפות בלי.
אמיתיות, מקוריות, חד פעמיות, כמו שהטבע ברא אותן. לא שאני באה בטענות אליהן אישית (טוב אולי קצת, אף פעם לא הייתי בלונדינית) ברור שהן חושבות שזה חלק ממה שיקדם אותן בתקשורת ומן הסתם בעולם השוביניסטי הזה זה גם נכון.
כשתהיינה לנו לונדון וקירשבנאום ממין נשי, נשים מבוגרות, לא דקיקות, נשים המהוות את זקנות השבט החכמות, הרי הן הנשים השקופות ביותר בחברה אז אולי יהיו מודלים אחרים של יופי נשי להזדהות איתן. הרי נשים פשוט נעלמות מהמסך בגיל מסוים. מעניין מה יקרה עם אילנה דיין בהקשר זה והאם היא תשבור את הדפוס הזה.
בכלל המלחמה המטופשת הזו בשערות, הן הרי מחברות אותנו לטבע, למשהו פראי וחייתי, מי החליט פתאום ששערות הן אויב העם החדש. כמה אנרגיה וכסף מבוזבזים על האופנה המטופשת הזה וזה גם כואב.
הפחד מהחייתי, מריחות הגוף, משיער הגוף, מהדם שבמחזור, הפחד מהנשי, מהאישה המרפאה, המכשפה , האישה היודעת, הוא עדיין כל כך חזק שזה מדהים. הרי אם הפטריארכיה הלבנה הגברית שולטת לאורך כל – כך הרבה זמן איך זה שהיא עדיין כל כך פוחדת. אפשר ממש להריח את הפחד מבעד לניחוחות האפטר שייב והבשמים היקרים.
אבל גרוע מזה הוא הפחד של הנשים עצמן מהצד הפראי שלהן. הטרור הנשי המוסווה. ההלם שלהן ותחושות הגועל כשאני אומרת שאני לא מורידה שערות ברגלים (בחורף השתגעתן, אני אוהבת את הפרווה שלי), או שנמאס לי לצבוע את השיער. או שאני מרוצה מאיך שאני נראית למרות שאני במידה 44.
בכלל הסגידה למספרים היא עוד טירוף, להיות במידה 38, לשקול 60 ק"ג או פחות, אפילו שמבחינה בריאותית היקף המותניים המומלץ לנשים הוא עד 88 ס"מ, הן מזדעקות אבל אומרים שזה
60-90-60, ומי האידיוט שהמציא את זה ולמה כולן מקבלות את זה כתורה מסיני?
אני רוצה לאפשר לנשים לאהוב את גופן, לשמוח בו, לא להתבייש בו, לא לרצות לשנות אותו, לקבל אותו באהבה.
בגלל זה כל כך אהבתי כשרקדתי ריקודי בטן , סוף סוף לא צריך להכניס ולהחזיק את הבטן, אפשר לשחרר אותה, להיות רפויות, נינוחות, לנשום לרווחה, הבטן יכולה לתפוס את מקומה בחלל, היא הופכת לחשובה, מרכזית, מחוז תשוקה.
וזו אחת הסיבות שאני כל אוהבת להיות בשקטי, קודם כל בגלל האפשרות להיפגש עם כך כל הרבה נשים ולחגוג איתן חגיגה של נשיות במקום שמכבד ואוהב נשים ויוצר מרחב מכיל , מחבק, אוהב ומרגש.
דווקא כי אני מתפרנסת ממילים, אני מנצלת כל הזדמנות, לרקוד, לשחק, לשחות ולחגוג את הגוף הנשי.
לפני מספר שנים באתי עם אמי שהייתה אז בת 75 ואחותי הצעירה והיה נהדר. השנה אהיה עם שבט של חברות ובטח יהיה שוב עוצמתי ומרגש.
מקווה לפגוש אתכן שם.
[…] נשים, על היחס לגוף הנשי, על אלימות כנגד נשים והעצמה נשית, על הורות בעיקר למתבגר […]