מזל טוב – כמה מילים על ברית מילה

"אני חושב שזה הדבר הכי ברברי בעולם", הוא אומר לי תוך כדי החלפת החיתול של הקטנצ'יק, "תראי כמה הוא מושלם, כל ההיריון אנחנו רק שומרים עליו, עושים מיליון בדיקות, סריקות ואלוהים יודע מה ובסוף כשהוא יוצא והכול בסדר אז פתאום לחתוך, לעשות לו ניתוח מיותר ועוד בלי הרדמה, זה כמו מה שעושים לילדות במצרים", את כל מה שאני חושבת לי בלב ולא מעיזה להגיד הוא שוטח לי ברהיטות הבעל הלא יהודי שלי, פתאום יש לו מילים.

להתחתן בקפריסין ממש לא הייתה לי בעיה, לערוך טקס אזרחי דווקא שמחתי, ועכשיו הברית הזו נתקעה לי פתאום – בפעם האלף אני חושבת כמה הייתי רוצה ילדה. למה עם בנים הכול צריך להיות תמיד כזה מסובך.

הוא מגיש לי את הקטנצ'יק, נקי ומריח טוב, ואני מניחה אותו על הלב שיכבה את השריפה. מה אני אעשה? הפעם גם יש לחץ של זמן, והוא מתלבש לי בדיוק על זה "מילא שיהיה גדול אם הוא ירצה שיעשה לעצמו מה שהוא רוצה, אבל לקבוע בשבילו, כשהוא כזה קטן".

טוב אני מודה הוא צודק, הכול נכון, אבל משום מה קשה לי עם זה, ברור שלא מוהל מסורתי כזה, את אלה נפנפתי עוד בבית חולים, ישר אמרתי שנולדה לי בת כשהם נכנסו.

אבל היום יש רופאים שהם מוהלים מין פטנט כזה בשביל הישראלים החדשים, אבל במילא אנחנו לא דתיים, בשביל מה צריך את זה, ולמה זה מה שצריך להעסיק אותי כשגם ככה אני ממוטטת מחוסר שינה, מהכאבים מהתפרים ומחלומות בעתה בהם אני מקפיאה את התינוק שלי בלילה. שיתנו למישהו אחר להחליט, אני לא כשירה כרגע.

הוא ממשיך להיות עקשן, ואני מגייסת את הטיעון האולטימטיבי – אבא שלי.

גם ככה הבאתי לו חתן לא יהודי אז עכשיו גם בלי ברית מילה, איך אני אעשה לו את זה?  אפשר לחשוב שזה הפריע לי פעם בחיים, בדרך כלל אני נהנית לעשות דברים שיעצבנו אותו, אבל פה יש לי תחושה שאני הולכת צעד אחד רחוק מדי.

כל הלילה אפילו כשהתינוקי כבר ישן ואני מתה לישון גם, אני חושבת על זה.

מרגישה משום מה שזה החוט שעוד קושר אותי לעבר ואם אני ינתק אותו נעוף כולנו במין חלל לא ברור, בכל זאת אנחנו יהודים אני חושבת ובזה לעצמי במקצת, ממה אני פוחדת, לא יודעת. והשואה גם אותה הצלחתי לגייס לי לפה, וסבא שהיה הולך כל יום להתפלל למרות שלא חבש כיפה, וסבתא, בקיצור כולם פה איתי בלילה פתאום. בסדר בסדר אני נכנעת, תהיה ברית.

בבוקר אני מבשרת את לו את זה, הוא מבין אבל לא מסכים, אני לא רוצה לדעת מזה הוא אומר, אל תגידי לי מתי ואיך, תגידי לי רק כשהכול יגמר. ומעיף בי מבט כאילו אני שוחטת את הילד במו ידי.

אבא כמובן מאושר ובשני טלפונים סוגר לנו את המוהל המנתח הכי יקר ואופנתי וכמובן מתנדב לשלם את המחיר המטורף שזה יעלה.

למחרת הוא יוצא לעבודה ואני מרגישה כמו קושרת קשר מאחורי גבו. אבא ואמא מופיעים עם העוגה והיין שהמוהל ביקש, אחרי זה גם הוא מופיע, לא כזה נורא האמת, עם זקן אבל נחמד. לא מתרגש מהסיטואציה הוא כבר הבין מזמן שזה או הוא או אף אחד.

הוא מרים אותו ואבא מתפלל, האמת קצת מרגש רק שלושתנו, הוא נותן לתינוקי מוצץ טבול ביין ומרדים את המקום – אני לא מסתכלת אבל לפחות הוא לא בוכה, זה גם נגמר מהר ועשר דקות אחרי ועם כמה אלפים בכיס המוהל המנתח כבר בדרך למצווה הבאה שלו.

התינוקי רגוע בטח מסטול מהיין וההרדמה, ואנחנו נרגשים ופתאום נזכרים שלא אכלנו, כמו בכל השבוע האחרון אני מתקשרת לספגטים ואחרי עשרים דקות אנחנו אוכלים פסטה, ובחדר השני ישן לו תינוק יהודי נימול קטן.