בימים אלו שלפעמים נראה שאולי כמו המדינה הצלבנית גם ימינו ספורים במרחב האסלאמי הזה, בכל זאת נראה שיש דברים שמייחדים אותנו, ואני מקווה שכמילות השיר הם לא ייגמרו לעולם. וקודם כול היצירה המופלאה ביותר שלנו השפה העברית והתרבות החילונית שקמה בה ובזכותה.
הספרות, השירה, המוזיקה, התיאטרון, הפזמונים, העיתונים והבלוגים, הכתיבה ברשתות – העברית חיה ובועטת כמו לא הייתה בת אלפיים.
בשבוע הזה, שבוע הספר, נפרשת לפנינו הספרות העברית והמתורגמת בקשת צבעונית על כל גווניה. וכיף לראות קוראים וכותבים, מוציאים לאור, עורכות ועורכים וכל מי שעוסק בעולם ההוצאה לאור.
אחד הדברים המשמחים הוא פריחתן של ההוצאות הקטנות והעצמאיות, ביניהן הוצאת שתיים לספרות מקור, הוצאת תשע נשמות והוצאת לוקוס, הוצאת ספרים בעלמא, אפיק, כרמל, עוץ ועוד. אני משתדלת לקנות מהן בשבוע הספר ובכלל.
עבורי ספר טוב הוא מעבר לחוויית קריאה מעניינת ומרגשת, כתיבה טובה שיש בה פערים ועלילה מרתקת – הוא בעיקר ספר שנשאר איתי. שאני חושבת עליו הרבה לאחר הקריאה וממשיכה בקריאות נוספות ובדיאלוג איתו וכמובן ממליצה עליו לחברות ובכל האפשרויות ברשתות, אני באמת צריכה לפתוח טיקטוק המלצות.
אחד מהספרים האלו הוא ספרה של אורנה לנדאו, סופרת, עורכת ומוציאה לאור בהוצאת שתיים שאורנה עם מירי רוזובסקי הן המוציאות לאור והעורכות בה. הספר נקרא – תחנה אחרונה גן עדן, בעריכת עלמה כהן ורדי.
הספר נכתב לאחר השבעה באוקטובר, והוא ספר הפרוזה הראשון אני חושבת שיצא לאחר המלחמה ושמתייחס אליה. לפחות הראשון שאני קראתי והוא גם שונה מספריה הקודמים של אורנה לנדאו.
קשה לייחס אותו לז'אנר, כי הוא דומה מאוד ל"מה שקרה", בשבעה אוקטובר, וכך האירוע גם מכונה בספר, אבל לא בדיוק. זה הזכיר לי את טרילוגיית חומריו האפלים של פיליפ פולמן שמתרחשת במציאות דומה לשלנו, אבל לא בדיוק ושואלת שתי שאלות מה היה קורה אם היינו חיים בעולם מרובה יקומים? ובעולם, שבו מתרחש החלק הראשון של הספר, שבו יש לכל אדם דמון, חיה שהיא חלק מנפשו מעין ייצוג שלו? או מעין ספרות ספקולטיבית בדומה לספריו של אופיר טושה גפלה – ספרות השואלת – מה היה קורה אם?
בעולם של תחנה אחרונה – גן עדן, שגם הוא אולי שואל את השאלה, האם הגענו לשלב האחרון במסע? קרה האסון אך נראה שהוא היה גדול ורחב ממדים יותר. יש חומה שנבנית לאורך הגבול עם עזה ולא ברור מה מתרחש מאחוריה, זה חלק מהמסתורין שבספר. נרמז באחד המקומות שנמל חיפה נהרס ונפתח מחדש כך שהמציאות כמו המציאות שלנו אחרי האסון מתעתעת, יש עוד רמזים למציאות שנטתה לכיוון שונה, אבל אני לא רוצה לקלקל את ההפתעות המוחבאות בספר – תקראו.
הממשל השתנה ונעשה דמוקרטיה מגוננת שמזכירה לי פנטזיה דיסטופית מצליחה אחרת, משחקי הרעב, וכמובן את הדיסטופיה המוכרת והקודרת 1984, ואת השלישי ספרו המצוין של ישי שריד. אין מה לעשות אני אוהבת ז'אנרים וחובבת גדולה של פנטזיה ודיסטופיות.
הספר מתמקד במשפחה אחת הבן חייל מודיעין הנמצא מתחת לאדמה, הבת נעלמת ומופיעה לאורך הספר. שירה ויונתן הוריהם חלוקים בדעותיהם. שירה מרגישה שהיא חייבת לעשות משהו ומצטרפת להתיישבות כלניות שמנסה להקים מחדש את הציונות בתבנית קיבוצי ויישובי העלייה השנייה. יונתן מאמץ את הקו הרשמי יותר, וגם זה משגע את שירה.
וכך יום אחד היא נוסעת דרומה למחוז כלניות לגאול ולהיגאל "לא כל יציאה משעבוד פראי היא גאולה', כתב לה אהרון, והיא, גאולה היא מחפשת. גאולת הארץ, גאולת האדמה, גאולת האדם".
כאילו הייתה רחל המשוררת או א.ד. גורדון. לא סתם אני מזכירה את הדמויות האלו כי הן או כפיליהם העתידיים הם גם דמויות ממשיות בספר וגם בבואה והד לתקופתם.
כמו ב-1984 יש מילים שאסור להגיד, ומילים שמשנות משמעות. התקופה נדמית קודרת ומה שמקנה לה צבע כמו בעטיפה היפה של הספר – הם תיאורי הטבע המרהיבים שבספר, וכן ההומור שבו.
"שדות שפוכים הרחק, מאופק ועד סף. גם השנה איחר החורף להגיע, ופרחי כדן קטן מנקדים את שולי הדרך במבטם הכחול. משמר כבוד של בני חצב סתווניים, זקופים, דרוך לקראתה כשהיא עוברת את המחסום וכורע כשהמכונית חולפת על פניו בנהמת מנוע ומותירה אחריה פרץ רוח ועשן".
שדות שפוכים הרחק, המילים שפותחות כמעט את כל פרקי הספר מהדהדות לנו מלחמה אחרת, מלחמת יום הכיפורים. גם בה היה מחדל מודיעני והפתעה גדולה שנעשתה אסון. אחד הסמלים לאסון הוא קיבוץ בית השיטה שאיבד רבים מבניו במלחמה ובת הקיבוץ, דורית צמרת חברה את השיר – החיטה צומחת שוב לזכרם. השיר פותח במילים:
שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף
וחרובים וזית וגלבוע –
ואל ערבו העמק נאסף
ביופי שעוד לא היה כמוהו.
כמו דורית צמרת שמדברת בשירה על הפער בין היופי של הטבע והמחזוריות שלו לאובדן, גם רחל ולאה גולדברג הרבו להתייחס ולשאוב נחמה מהטבע, כאן ובארץ מולדתן. לאה גולדברג בשירי ארץ מכורתי ובשירה היפה אורן מתוארת הקריעה שבין העולמות.
אורן / לאה גולדברג
אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –
כְּשֶׁהֵן
תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –
אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל
שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת…
נראה שגם שירה קרועה בין עולמות, העולם שלפני "מה שקרה", העולם שאחרי ובמרחב אחר העולם של הקבוצה – כלניות. בכלניות יש גם את חוות העלמות ששוב מהדהדת את חוות העלמות שבעלייה השנייה שעליה כתבה שולמית לפיד את ההמשך של גיא אוני, וכן את "בני ישרים" מעין ישיבה חלוצית.
יש בספר התייחסויות רבות לשירה העברית כמו שראינו כבר בתחילת הפרק ושוב במילותיו של נתן אלתרמן – "הדרך עודנה נפקחת לאורך". שירה נפרדת בנסיעה מהעיר ומיונתן שהשאירה מאחוריה, ומבטיחה לעצמה לא להיות עיוורת יותר ליפי הטבע, להיות אישה חדשה – אדם חדש כמו שביקש האתוס הציוני ליצור – יהודי חדש עובד אדמה.
למראה הנוף הכפרי שירה מבקשת להתחדש גם היא ושוב יש שימוש במילות שיר, הפעם שירה של רחל "ואולי", המתגעגעת לימיה כחלוצה בכנרת– "תשב על עגלה עמוסת אלומות ותיתן קולה בשיר". בחזרה לגן עדן כשם היישוב יש ניסיון לחזור להתחלה גם לתחילת הציונות ולנסות לתקן את מה שהתקלקל. האם זה אפשרי? זו אחת השאלות שהספר מנסה לענות עליהן.
שירה היא אנושית, היא לא אוהבת פרות ולכן לא מצטרפת לחוות העלמות, הפרה שהוזכרה בתחילת הספר עוד תוסיף ותופיע בו ותהיה לחלק מהשינוי העובר על שירה. היא כועסת שבשם השיתופיות נלקחות תחתוניה היפים והיקרים שהיא מתביישת להודות שהן שלה. אולי האידיאלים האלה באמת לא מתאימים לכל אחד ולכל אחת. אולי הם מעולם לא התאימו?
נגעתי בסקירה רק במעט מהנושאים שעולים בספר בעיקר בהתייחסויות לשירה העברית, לשירה הגיבורה הנפלאה ולעבר הציוני – אפשר לכתוב עוד על הכתיבה היפה, מקורות ההשארה, הדמויות, על ההמצאות ועל פיתולי העלילה. וכמובן התייחסות למה שקרה ולאן זה מוביל את שירה ואותנו. ואני עוד אכתוב, אבל פה ברשתות החברתיות הקשב והמקום מוגבלים.
ספר שמעורר שאלות ומחשבות, שגורם הנאה, שמעורר למצוא את הרמזים הספרותיים המפוזרים בו, כמו אריג צבעוני המלא בסודות, ספר שאני ממשיכה לחשוב עליו ואקרא בקרוב שוב – הוא ספר שאני ממליצה עליו.
ולכו לשבוע הספר ולאירועים הנלווים – כיף שם, שבוע הספר נמשך עד ליום חמישי ה-27.6.24 ומתקיים בתל-אביב בשרונה. וקנו וקראו ספרים ישראליים זה חלק חשוב מהספרות, מהתרבות ומהקיום שלנו פה.