קראתי בצער רב על מותו של הסופר, העורך, המרצה ואיש המדע והרוח צבי ינאי. אהבתי מאוד את שני ספריו "שלך, סנדרו" (כתר, 2006) זוכה פרס ספיר, ו"מאוחר מדי" (כתר, 2007), הוא אולי לא ראה את עצמו כסופר, אבל שני ספריו אלו בהחלט מזכים אותו בתואר זה.
גם קוראת כמוני, שקראה לא מעט סיפורי חיים שמלחמת העולם השנייה והשואה רסקו אותם ופתלו אותם בדרכים מפתיעות, מצאה עצמה ללא נשימה מול קורות משפחתו של צבי ינאי – משפחת רומולטי.
האב היה זמר נודד הונגרי, שהתאהב באמו, רקדנית אוסטרית, צעירה ויהודייה. סנדרו טוט (צבי ינאי) נולד באיטליה ב1935במסגרת נדודיהם, הוא ושתי אחיותיו ואחיו, הושארו עד גיל 3 אצל משפחות אומנות, הם נאספו על ידי הוריהם, אך אחיו רומולו הושאר אצל המשפחה האומנת והקשר עמו ניתק.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, המשפחה השתקעה באיטליה בעיירה עתיקה בשם קסטיליון פיורנטינו. האב שלא נישא מעולם לאמו גורש להונגריה ומת שם. והאם מלווה במטפלת צעירה ובשלושה ילדים קטנים, התפרנסה לא פחות מלהיות מתורגמנית עבור הצבא הגרמני. חלק מהחיילים היו נחמדים לילדים וסייעו למשפחה, בלי לדעת כמובן שהם יהודים. האם נפטרה ממחלה, הילדים נשארו אצל המטפלת ואחיה של האם, שעלה לארץ שלח את חיילי הבריגדה לחפש אחריהם.
הילדים שגדלו כנוצרים נקלטו בארץ בקיבוצים, סנדרו טוטו הפך לאלכסנדר ינאי, התגייס לצבא בגיל 17, עסק בספורט אקסטרים ומאוחר יותר הפך לעורך ואיש רוח.
בספרו המקסים "שלך, סנדרו" הוא מגיש חלופת מכתבים, בעצם רק צד אחד שלה את שלו, בינו לבין אחיו האבוד, רומולו אחריו לא הפסיק לחפש. האח הפך למדען, ועל רקע זה מתחילה ההתכתבות, ההופכת לאישית יותר ויותר. ינאי משלב גם מכתבים מהסבתא היהודייה שלו מהונגריה, שלא פגשה את נכדיה מעולם, אך מכתביה שוברים את הלב באהבה ובדאגה המובעים בהם, ובידיעה המצמררת שלנו על הגורל המצפה ליהודי אוסטריה.
לאט, לאט נפרש סיפור החיים הלא יאומן הזה, בכישרון רב ובחסכנות רגשית. צבי ינאי זכה על ספרו זה שיצא בהוצאת כתר ב2006 בפרס ספיר.
כשנה לאחר מכן, הוא פרסם ספר המשך, בעל השם העצוב "מאוחר מדי". יש בו קטעי יומן (בדיוני) של אחיו רומולו, שמגלה שהוא חולה בסרטן ועובר לגור בטנזייה, שם הוא עורך מחקר הוא נעלם שם ותעלומה זו ממשיכה להעסיק את האנשים הקרובים לו. בהמשך הספר מובאים מכתבים מאנשים אלוו ביניהם בתו ואישה שניהל אתה רומן.
מהספר עולה דמות בודדה מאוד, שחייה מלאים בהחמצות, מאוחר מדי לסלוח לאמו, ליצור קשר עם אחיו, לתקן את יחסיו עם בתו ועם האישה שאהב. חיים של החמצה שבוודאי הושפעו מהנטישה של הוריו.
בציטוט מהספר מתייחס ינאי לבדידותו של רומלו "אנשים מתים בגפם גם כאשר הם מוקפים בעשרות אנשים דומעים. בסירה של האדס יש מקום רק לנוסע אחד מלבד השייט. אין דבר בודד יותר מהמוות".
צבי ינאי, שנודע בעיקר כעורך כתב העת "מחשבות", כמנכ"ל משרד המדע וכאיש שביקש לקרב את המדע ללא מדענים, מספר כי לא ביקש להיות סופר, אך הוא היה סופר מצוין, שיחסר מאוד, מקווה שמותו שלו היה בודד פחות.