רגע לאחר שהשנה הסתיימה אני רוצה לכתוב על הספרים שהרשימו אותי השנה. ברוח תנועת me too, אלה ספרים המשמיעים קול נשי אחר,

פרפרים בנובמבר הוא ספר מסע של אישה וילד באיסלנד וכמו כל מסע הוא גם מסע אל עצמה.

 

קוביות של אושר הוא ספר על חבורה, חבורת נשים מבוגרות, אחת מהן חולת דמנציה שיוצאות למסע אחרון, מסע של משמעות, ומוצאות נחמה וחיים חדשים זו בזו.

 

הרשת של אליס הוא רומן היסטורי על פרשה לא ידועה ממלחמת העולם הראשונה, רשת של נשים אנגליות שריגלו בצרפת הכבושה, הספר גם הוא סיפור מסע, נקמה ואהבה נוגע גם במוראות מלחמת העולם השנייה.

הרשת של אליס

אלו הספרים המתורגמים שאהבתי השנה – הכוכבים של שלומית.

*

בחרתי להרחיב על אחד מהם, שהוא ספר השנה שלי.

לקסיקון משפחתי – לחיות עם הספק

אל מול הלילה, דלפין דה ויגאן, תרגום מצרפתית: רמה אילון, מודן 2018

 

אני אוהבת מאוד את הסוגה הזאת ממואר, ובעברית רשימת זכרונות. בממואר בניגוד לביוגרפיה הכותב מתרכז בנושא מסוים. גור וידאל כתב "ממואר הוא כיצד אדם אחד זוכר את חייו שלו."

לוסיל, אמה של  הסופרת, דלפין דה ויגאן, הייתה בצעירותה דוגמנית מצליחה: תמיד זוהרת, תמיד מאופרת – תמיד נפלאה. אבל כאשר דלפין גדלה מעט, לקתה לוסיל בדיכאון חריף, שהיה מלווה ברעיונות שווא, למשל שהיא צריכה לחלק את כל כספה או שהיא יכולה לשלוט במנגנוני המטרו בפריז. מחלתה הייתה חלק בלתי נפרד מילדותן של דלפין ואחותה מאנון וגם מחייהן הבוגרים. דלפין, שנעשתה סופרת מצליחה, נאבקה לאחר מותה של האם ברעיון לכתוב עליה ספר. רבים כל כך עשו זאת בעבר, והיא הייתה סבורה שהנושא חבוט וזרוע מוקשים. רק משהבינה דלפין עד כמה הכתיבה שלה קשורה באִמה ובסיפוריה, נכנעה והתיישבה לכתוב את סיפורה; סיפורה של ילדה יפה שגדלה בקרב משפחה ססגונית שהשמחה התגלמה בה בשיא קולניותה, ושנשמעו בה גם ההד העיקש של המתים וקולה הרועם של השתיקה.

לוסיל כפי שהיא ניבטת מתמונת עטיפת הספר הייתה אישה יפה במיוחד. היא באה ממשפחה שידעה אסונות לא מעטים ושהדיכאון לא היה זר לה. התיאורים העצובים ביותר הן של דלפין ואחותה המטפלות באם הבלתי מתפקדת, וכמהות לאהבה שלא יקבלו.

הספר נפתח בסצנה המצמררת שבו מגלה דלפין את אמה המתה בביתה. המוות אינו מניח לה וכמו יעל נאמן מחברת "היה הייתה", היא יוצאת לתחקיר בעקבות אמה. כמו ברשומון כל בן משפחה מספק רק את מבטו שלו, ועל דלפין לחבר את הטלאים לשמיכה צבעונית.

המוות הופיע במשפחה כבר בגיל צעיר וכמו שכותבת יפה דה ויגאן, "מאותו רגע ואילך עתיד היה מותו של אנטואן להיות גל תת-קרקעי ותו לא, זעזוע ססמי שימשיך לרטוט בלי להשמיע קול". המוות הזה משתכפל במיתות שונות משונות של בני משפחה.

ההורים הקפדניים מצד אחד ומשוחררים מצד אחר טיפחו את המיתוס של משפחה בורגנית מוצלחת, אולם היה איזה רעל שפעפע מתחת לפני השטח.

"מה התרחש" שואלת הסופרת "איזה אי-סדר או רעל חרישי גרמו לכך? האם מותם של הילדים די בו להסביר את השבר, את השברים? שכן את השנים הבאות אי אפשר לתאר בלי המילים "אסון", "אלכוהול", "התאבדות", המרכיבות את הלקסיקון המשפחתי שלנו בדומה למילים "מסיבה", "שפגאט" ו"סקי מים". בראיונות שערכתי יש שדיברו על "פורענות", … ונדמה לי שאין מדויקת מהמילה הזאת, בהתחשב בכך שעל כל חורבן אפשר לבנות מחדש – דבר שכל אחד מאיתנו עשה, בדרכו שלו."

אחת הסיבות לכך היא אב המשפחה ז'ורז', שהיה אב פוגעני, הרסני ומשפיל, שבו זמנית הילל את ילדיו, רומם אותם ורמס אותם. ושניהל עם בנותיו יחסים שהיו לכל הפחות עמומים.

עד להופעתה של הסופרת בחיי אמה היא מנסה לשמור על מראית עין של מספר אובייקטיבי ולכתוב בגוף שלישי. אחר נקודת מבטה כילדה מופיעה גם נקודת המבט שלה כבוגרת. היא כבר לא יודעת מי מכביד על מי, היא על הספר או שהוא עליה. אך היא יודעת שעליה להגיע לקו הגמר. היא הזכירה לי את דוד גרוסמן שאמר במפגש שהייתי בו: "סופר כותב את הספרים שהוא מוכרח לכתוב", סופר טוב אני מוסיפה.

לוסיל מתוודה שאביה אנס אותה בגיל שש עשרה. כאישה בוגרת היא שולחת את החיבור שכתבה למשפחתה, בתה מדמיינת שתתחולל רעידת אדמה במשפחה, אלא ששום דבר לא קורה. דלפין בת ה-12 אינה מבינה כיצד זה יכול להיות. האם בתגובה להתעלמות המשפחתית –  חוזרת בה, מטשטשת את המקרה.

וכך משפחתה של לוסיל כמשפחות רבות אחרות לומדת לחיות עם הספק. "לוסיל רק דמיינה שנאנסה, לא יותר. זה אפשר לכולם לנשום, אלא שהיה כל כך מעט אוויר."

לוסיל הייתה דו קוטבית, ייתכן שזה מה שעורר את המחלה, שניהם מתים האב ובתו. ואין אלא את הספקות והמחשבות.

האם מתאשפזת לתקופות ומקבלת טיפול תרופתי שמשתק אותה עוד יותר. אחת הרופאות ד"ר ג' היא מכונה בספר מקשיבה לה, ומשנה את הטיפול.

"לאחר עשר שנים בביצה טובענית", מתארת הסופרת "חזרה לוסיל ממרחקים, חזרה מהכול, השאירה מאחוריה את הזמן שבין הצללים. לוסיל, שמימיה לא הצליחה לטפס על חבל, משכה והעלתה עצמה מן המצולות, בלי שאיש מאיתנו יבין כיצד, בכוחה של איזו תנופה, של איזו אנרגיה, של איזה יצר הישרדות אחרון.

זה היה מאבק, טיפוס ממושך והדרגתי לעבר האור. זה היה מעשה גבורה שלא ייאמן, לקח מרהיב לחיים, לידה מחדש".

בתה שכל חייה ניסתה להיות שונה ככל האפשר מאמה, הסכימה לתת לה לשמור על ילדיה, היא הייתה סבתא יוצאת דופן. היא אף הצליחה ללמוד ולקבל תעודה של עובדת סוציאלית ואף לעבוד במקצועה.

היא הצליחה לעבור תקופה של חמש עשרה שנים ואז המחלה הכתה שוב, הפעם העדיפה לא לבקש עזרה. היא העדיפה למות בגיל שישים ואחת, לפני שנעשתה אישה זקנה.

ואלו מילות הסיום של הספר "לוסיל מתה כפי שרצתה: בעודה חיה.

היום אני מסוגלת להעריץ את עוז רוחה".

במותה רואה בה בתה את מה שהתקשתה לראות בחייה.

*

קשה לי לתאר עד כמה הספר נגע בי, מעבר לכתיבה המצוינת,והתרגום המצויין, זהו סיפורה של אישה שלא חיה את חייה במלואם, כמה נשים כאלו ישנן בינינו? נפגעות של אלימות מינית, של השתקה, של מחלות נפש שהתעוררו בשל פגיעה כזאת?

דלפין דה ויגאן נותנת לאמה קול, ובכך משמיעה את קולן של נשים רבות שאין מי שיספר את סיפורן.

*

 

לפני כעשור התנדבתי בעמותה בשם רוח נשית, עמותה התומכת בנשים נפגעות אלימות ועוזרת להן להגיע לעצמאות כלכלית. הייתי מנטורית כלומר מלווה לאישה מקסימה. למרות שעברה נישואים אלימים והייתה בדרכה לצאת מהם, עם שלושה ילדים וללא ביטחון כלכלי ורשת תמיכה משפחתית. עדיין מה שהעיק עליה ועליו בקשה לדבר בעיקר במפגשים השבועיים שלה, ומה שכנראה שימש כטריגר לחיי נישואים אלימים ומדכאים, הייתה ההתעללות והפגיעה המינית שעברה בילדותה על ידי אחיה.

היום כשאני פעילה בעמותה אחרת לא עומדות מנגד העוזרת לנשים במעגל הזנות, אני יודעת את מה שהרגשתי אז. פגיעה מינית הורגת את הנפש. נשים לא בוחרות בנישואים אלימים או בעבודה בזנות הן נדחפות לשם. לפעמים הן פונות לסמים או לאלכוהול כדי לשכוח ולפעמים הן מרגישות שזנות היא הדבר היחידי שמגיע להן.

אף אחת לא בוחרת בזה. לרוב הפצעים מהילדות גוררים אותן לשם.

סוף סוף גם הממשלה התחילה להבין זאת ונחקק החוק שמטיל קנסות על לקוחות הזנות, ובמקביל הוקצו כספים לשיקום נשים בזנות, כדי שיוכלו לצאת ממעגל האימים הזה.

ויש מה לעשות:

להיות פעילה במרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, ברוח נשית, בלא עומדות מנגד, בהופכות את היוצרות, בסלעית ובעוד עמותות התומכות בנשים שעברו פגיעות.

שתהיה שנה טובה, שנה של הפחתת האלימות נגד נשים ובכלל.