עדי זליכוב רלוי, מרחב מוגן, עורכת: דפנה שחורי, ידיעות ספרים, 2019
זה לא סוד שאהבתי מאוד את שלושת ספרי הילדים המקסימים, של עדי זליכוב רלוי והמלצתי עליהם. אבל הפעם אני רוצה להמליץ על ספרה החדש למבוגרים מרחב מוגן.
התרשמתי מאוד מהספר, כעורכת ספרים עניין אותי המבנה המיוחד של הספר שהדמות הראשית בו היא הבית. בית תל אביבי ברחוב שלומציון המלכה שהוא מיקרוקוסמוס ישראלי, גרים בו בין השאר: אמא צעירה עם תינוקת, סבתא מבוגרת שאבדה את נכדה הטייס, משפחה עם שתי ילדות, אלמן, רווק כותב סיפורים ואישה צעירה שכותבת על עליסה בארץ הפלאות, כולם חיים בבית כמו בדירה להשכיר.
אבל עדי נותנת קול, פנים וסיפור גם לדמויות המשניות לכאורה – המטפלת אביבה, שהופכת לגיבורה בסיפור שלה, העוסק בהחמצה וביכולת לתקן. גם הגנן הופך לגיבור, וגם המנקה באחד הסיפורים היפים שבספר. מדמויות שקופות, בשחור ולבן, עדי מעניקה להן צבע, גוף וממשות, קול וסיפור.
העלילה מסתעפת גם ליישוב בשומרון שבו גרה לאחר כעשרים שנה אחת האחיות שגדלה בבית, למנזר בירושליים ולניו יורק, אך השורשים כולם נטועים בבית התל אביבי הזה.
כמי שגדלה בשכונה בבת ים, לפני שעברה בגיל עשר לבית פרטי מבודד ברמת השרון, הזדהיתי מאוד עם הספר. הסבתא שעלתה מברלין כילדה, הזכירה לי את סבי וסבתי שעלו אומנם בגיל מאוחר יותר מברלין והשתקעו בבת ים.
גם אני כמו עדי, אוהבת את תל אביב, וגרה כיום בהדר יוסף, שכונה תל אביבית נהדרת. כמוה אני זוכרת את לילות האזעקות בצוק איתן בהם יצאנו להצטופף ליד המעלית, הלומי שינה, חשופים בבגדי השינה שלנו.
זהו ספר מקומי, ישראלי מאוד, שבנוי כפסיפס ועוסק ב"מלאכת החיים", אהבות, אבדן, אימהות, זרות, אהבה וגעגועים.
הרגשתי שאני רוצה להכיר ולשמוע עוד על רבות מהדמויות בספר, שכל אחת מהן יכלה להיות גיבורה של רומן, אך לכל אחת יש תפקיד בספר, ליצור את הלם כמו בשמיכת טלאים.
גם תמונת העטיפה יפה בעיניי, מעין כדור שלג ובו איור שיכול להיות תל אביב ויכול להיות ניו יורק, שתי ערים שבהן מתרחש הספר, מוגנות בכיפת פלסטיק או זכוכית שקופה – מעין מרחב מוגן ילדותי, קרדיט לעיצוב – סטודיו דנה ציביאק.
ושוב כשאני אוהבת ספר, ובעיקר ספר ראשון למבוגרים של סופרת ישראלית – נפגשנו לשיחה.
*
עדי, בת 39, אם לשלושה ילדים, סופרת, מתרגמת ועורכת.
שאלתי אותה שאלה שאני נוהגת לשאול סופרים וסופרות כי אני מאמינה בכוחה של קריאה, ובכך שאדם קורא כמו שכתבה אורנה קזין בספרה לטפס על ההר – איך לכתוב, אדם קורא הוא בדרכו אל הכתיבה.
האם קראת כילדה?
עדי השיבה לי, שגם היא הייתה ילדה קוראת. היא גדלה בתל אביב, ברמת אביב. והייתה מהילדות שבדרכן חזרה מהספרייה כבר מסיימות את הספר. היא קראה הכול, כמוני, ושתפה אותי בכך שאהבה מאוד את הספרים של גלילה רון פדר, וכשפגשה אותה, אמרה לה שבזכותה נהייתה סופרת, "תמיד אמרתי שאהיה סופרת. גם בגיל צעיר'.
כמו ילדים וילדות שמתחילים מוקדם את הקריאה, היא קראה הכול, כולל תכנים שלא מתאימים לגילה, "קראתי הכול, קראתי את גיא אוני, בגיל ממש מוקדם, הייתה שם סצנת אונס, ולא הבנתי מה אני קוראת."
למרות זאת את ילדיה היא מעודדת לקרוא ללא צנזורה, "אני מעודדת קריאה, הילדים קוראים, בעידוד ובהכוונה, אני מאפשרת לקרוא הכול, אין צנזורה, ילדים יודעים לעשות את האבחנה, עם זאת יש תכנים שצריך לתווך".
אני מסכימה איתה – תנו לילדים לקרוא הכול, גם אני קראתי, דנידין, חסמבה, קופיקו וצ'יפופו ולצידם את נרניה, שירי זאב, אריק קסטנר ומרים ילן שטקליס. רק ככה מפתחים טעם ספרותי.
עדי ספרה ש"תמיד אהבתי ספרות ילדים, תמיד אני הולכת קודם אליהם, גדלתי עם סבא יליד הארץ, וסבתא מברלין, היו שם המון ספרים בגרמנית, להורים של אבא שלי הייתה חנות ספרים בתל אביב. ממש גדלתי בין הספרים.
ספרי ילדים נשארים לנצח, אני חוזרת אליהם כל פעם מחדש ועם כל ילד – כל פעם זו חוויה שונה. שילוב של צורה ותוכן. כתיבה לילדים היא לא פחות מאתגרת, ילדים מזהים זיוף מהר יותר ממבוגרים. ספרות טובה לילדים היא נצחית
תמיד כתבתי, אפילו בצבא כתבתי שירי ילדים, ובמקביל כתבתי למבוגרים."
עדי למי שלא יודע היא סופרת עטורת פרסים של שלושה ספרי ילדים נפלאים, הראשון, מעשייה לנר ראשון, על סופגנייה שלא רצתה להתקשט והילדה שאהבה אותה. השני ילדג, על ילדה שמבלה בים, השלישי חור בספינה, על צוות מנצח של מלחים שהפך לרב מכר, והרביעי והחדש לימונדה שמוזכר בסוף הפוסט.
איך עברת לספר למבוגרים, לאחר ההצלחה הגדולה של ספרי הילדים שלך?
"בסוף זה לספר סיפור, סיפור טוב." ענתה עדי, תשובה מצוינת.
לספר מבנה מעניין, יש בו גיבורים רבים אך כולם קשורים לבית אחד, בית תל אביבי ישן ברחוב שלומציון המלכה בתל אביב.
הספר נפתח עם גיבורה שהזכירה לי את סבתי, ואכן מבוססת על סבתה של עדי. בספר קוראים לה גברת אפלבאום, גברת עץ התפוחים. התאריך הוא 2006, זמן מבצע גשמי קיץ, הכניסה הראשונה של צה"ל לעזה לאחר ההתנתקות, ונכדה האהוב טייס בחיל האוויר נהרג. והשכנים מגיעים לשבעה.
הבית, והעיר הן הגיבורות כמו בברכה עירונית שקראתי לאחרונה ובו כמה נובלות שכולן קשורות לברכה העירונית.
שאלתי את עדי על המבנה המיוחד של הספר הזה מבנה של סיפורים רב עלילתיים
"אני אוהבת שיש המון סיפורים קטנים שמשתלבים לרומן. זהו ז'אנר של ריבוי עלילות כמו בסרט תמונות קצרות, וספריהם של: אליס מונרו, וסאלינג'ר, פראני וזואי. אני רואה בזה שלם שגדול מסך חלקיו, כל סיפור עומד בפני עצמו וחייב את ההקשרים של שאר הסיפורים. מלבד הבית ישנם סיפורים המתרחשים בעוד מקומות בארץ וחלק בני יורק, זה מתחיל בבית ומתרחב. עם זאת גם במרחבים הנוספים מופיעות דמויות שכבר היכרנו וקשורות לבית שבשלומציון המלכה.
מדוע בחרת במבנה כזה?
כאימא עסוקה שקוראת המון, יש משהו נוח ונכון בסיפורים קצרים, עם דמויות רבות. הספר התחיל מהסיפור הראשון, בהשראת סבתא, שעברה אבדן. היא הייתה דמות משמעותית עבורי, כשהם עלו לארץ מברלין, היא הייתה בת תשע, אחרי ליל הבדולח וגדלה בתל אביב, ברחוב יהושוע בן נון.
יש בספר לא מעט דמויות, אבל נראה שהוא עוסק בכמה נושאים עיקריים, אימהות, בדידות, אבדן, זקנה, החמצה ואהבה.
הספר עוסק, בגעגוע, החמצה ואבדן – וגם במה שיש. מתעסק בחיי היום יום, אני ממליצה, גם לילדים שלי, לא לפחד מהשעמום, החיים מעניינים. זה החומרים של החיים, משפחות, החיים עצמם. זה מבחינתי החומר שממנו עשויים סיפורים. הכול קורה בבניין אחד רגיל בתל אביב.
זה שוב קשור לסבתא שלי, היינו באים אליה לדירה שהייתה בקומה ראשונה, מסתכלים על הבניין ממול, וסבתא שלי הייתה ממציאה סיפורים. והיינו בונות יחד סיפור, וזה קצת מה שעשיתי. אני גרה בגבעת שמואל בפרבר, רואה אנשים, רואה מטפלת בגינה – כמו אביבה, דמות הספר, מתחילה לבנות סיפור עליה.
יש הרבה מוות ואבדן, כי זה נושא שמעסיק אותי, נושאים שתמיד מדחיקים ומפחדים הכתיבה משחררת.
האימהות היא דבר גדול ונורא, וגם אזוטרי, הוא מפעיל את הרגשות הנשגבים ביותר ומצד שני בסוף מוציאים כינים, רצף שקשה לתפישה, עוצמות של רגש וחרדה. משהו טכני, מצד שני יש עוצמות רגשיות.
למעשה הדמות הראשית בספר היא הבית
הספר עוסק במבנה – בית הוא כמו ספר, יש חדרים וכל חלון הוא סיפור, אני אוהבת להציץ למרפסות, ולמצוא המון סיפורים.
יש משהו ישראלי בבניין, בשכונה, בחצר משותפת. בחדר מדרגות. בשבעה משותפת – רואים את אותה תבנית בזרות מסוימת, אצל סבתא נכנסתי לדירה של שכנים, ושם היה זוג צעיר, המון דברים של תינוקות.
יש משהו במעטפת שצופנת סוד – בדירה, זה אותו דבר ומשהו אחר. גם בספר יש עיסוק בסבתא הזקנה אני אוהבת להתחיל בסוף, ולסיים בהתחלה. (הסיפור האחרון מתאר את בואה של הסבתא לישראל כילדה, אהבתי אותו מאוד) על אף הטרגיות היו לה חיים טובים. היא הרגישה שהיא שהגיעה הביתה.
אפילו שבלהיות מהגר תמיד נשארת תחושה של זרות. גם בניו יורק יש תחושה של זרות. לפעמים מרגישים במקום זר בבית – ובבית פחות. עדי נמצאת הרבה בניו יורק, מרגישה שם עיר מקלט.
בחרת גם בזמן מעניין 2006 – מבצע גשמי קיץ
כן אז איבדה הסבתא את הנכד, ובהשך מוזכר גם מבצע צוק איתן זה היה הזמן שבו יצאנו חשופים באמצע הלילה עם האזעקות לחדר המדרגות, מרחב שסוגר עלייך, המפגש בחדר מדרגות, ליד המעלית, כולם חשופים. סיטואציה שמפשיטה אותנו, ומראה אותנו חשופים ופגיעים, רגע מעניין.
הילדים שלך קוראים?
אני הולכת עם הילדים לספרייה, נעים שם ויש ספרים. זה מעודד לקריאה. עכשיו הם קוראים את אריך קסטנר, משלבים סרטים, הצגות – משתדלת לעזור להם למצוא משהו שהם אוהבים. מבחינתי שיקראו גם דנידין, וקופיקו הכול בסדר. ספרות ילדים – היא ערש החיים שלנו, חוזרים למקור. כדי להיות כותב טוב אתה חייב להיות קורא.
וכמה מילים על ספר הילדים החדש והמקסים, לימונדה עם איוריו הצבעוניים של המאייר אביאל בסיל
לימונדה – הוא סיפור חמוץ מתוק, על שני ילדים שפותחים דוכן לימונדה, שמצליח, קצת יותר מדי. הגולם קם על יוצרו ומדוכן הופך לרשת. ובסוף הם חוזרים למקורות. יש קצת אלגוריה על מרוץ החיים, תפסת מרובה לא תפסת.
עם זאת הילדים בונים תוכנית עסקית, כמה עולה לייצר, כמה מרוויחים – שיעור בכלכלה ובכישוריי חיים.
*
מאחלת קיץ נעים עם הרבה לימונדה וספרים טובים.