נראה לי שאנחנו כבר בשלים לספרים על מלחמת העולם השנייה שבמרכזם לא עומדת השואה. מיליונים רבים מתו במהלך המלחמה וחייהם נפגעו ממנה. בין הספרים שקראתי בנושא ממליצה על עיר של נשים, סוויטה צרפתית, מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפוזים, לבד בברלין וסיפורו של יתום שיצא לאור לאחרונה.
גם הספר הזה "אל שולחנו של הזאב", מאיר פרשייה לא מוכרת הקשורה למלחמה. רוזה סאוור, המתגוררת בברלין הופכת לענייה ולבודדה לאחר שבעלה מגויס למלחמה, והיא מחליטה לנסוע להורי בעלה בכפר. השנה היא 1943 ורוזה היא גרמניה. בוקר אחד מגיעים לביתה בכפר אנשי האס-אס ומבהירים לה מה הולך להיות תפקידה – היא ונשים נוספות נלקחו לתפקיד מיוחד. יהיה עליהן לטעום את מזונו של היטלר לפני שיוגש אליו. הן ישמשו בעצם כשפני ניסיון במקרה של הרעלה.
אל שולחנו של הזאב, רוזלה פוסטורינו, מאיטלקית: מונה גודאר, ידיעות ספרים, 2020
רוזה נלקחת להיות טועמת והספר סובב סביב מערכת היחסים בינה לבין הנשים הנוספות ובין נאצי בכיר איש אס-אס שהיה המפקד שלה ובהמשך מאהבה. לא קל לקרוא את הספר בעיקר את מערכת היחסים הזו. וגם רוזה מבינה בסופו של דבר את תפקידו האמיתי. לא קל אבל חשוב לטעמי להכיר עוד צדדים במלחמה הזו.
הטועמות נחלקו לשתי קבוצות נאציות פנאטיות ואלו שכמו רוזה מסכנות את חייהן למען מנהיג שהן מאמיניות בו פחות ופחות. לאט לאט מבינה רוזה את המחיר הנורא שמשלמים היהודים וגם המתנגדים לנאצים וגם את המחיר שהיא משלמת.
הספר כתוב בלשון יבשה מעין דוח על מהלך העניינים, דווקא האיפוק הזה מאפשר לסופרת להעביר רגש רב. רוזלה פוסטורינו קראה ב-2014 על מותה של הטועמת האחרונה של היטלר. היא ערכה תחקיר היסטורי מרשים. יש כמובן בספר, התייחסות ליהודים ולגורלם, שהיה כמובן נורא יותר מגורל הטועמות. עם זאת מה שעובר חזק בספר הוא הזלזול של היטלר והנאצים גם בגרמנים ובשימוש של בני האדם, גם הגרמנים ככלי במלחמה.
וכן שלמרות הכול כמו שכתב ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות" – תמיד אפשר לבחור את דרכך.
ויקטור פרנקל היה פסיכיאטר, ונוירולוג שהיה באושוויץ ולאחר השחרור כתב את ספרו רב ההשפעה. הוא מייסד תורת הלוגותארפיה.
נזכרתי גם בסבתא שלי, בתיה פומפיאן, לשעבר שרשבסקי. היא הגיעה מווילנה לגרמניה כדי ללמוד באוניברסיטה, אז היה קל יתר להתקבל ליהודים ללמוד בגרמניה. היא הכירה שם את סבי, יוסף פומפיאן שלמד רפואה. שניהם סיימו את הדוקטורט היא בפיזיקה ובחינוך והוא ברפואה. סבא היה ציוני ורצה לעלות לארץ להיות רופא בקיבוצים. סבתא לא הבינה מה יש לעשות בפלשתין ולמה להתרחק מגרמניה וממשפחותיהם בווילנה. באחד הימים, בראשית שנות השלושים, רצתה להיכנס לאוניברסיטה שם סיימה את הדוקטורט בהצטיינות יתרה, להרצאה. ועל שער הכניסה היה שלט הכניסה ליהודים ולכלבים אסורה. סבתא הייתה בהיריון עם אמי והחליטה להצטרף לסבי ולעלות לישראל.
עם זאת ולמרות שמשפחתה הענפה, אחיותיה, בני זוגם וילדיהם ואמה, שרה מתו ממחלות ומרעב בגטו וילנה עם כל משפחתה הענפה משפחת שרשבסקי. מעולם לא שנאה את הגרמנים ואת גרמניה. היא דאגה לספר לי שהיו גם גרמנים טובים.
בתמונה: מימין סבי ד"ר יוסף פומפיאן, יושבת אמי גיטה, משמאלה סבתי ד"ר בתיה פומפיאן ולידה אמה שרה שרשבסקי שהגיעה לבקר את ילדיה ונכדיה וחזרה לווילנה בספטמבר 1939, נספתה עם משפחתה הענפה מרעב וממחלות בגטו וילנה. לצדה בנה שלמה שרשבסקי שעלה אף הוא לארץ בשנות השלושים.
גרמנים כאלה אפשר למצוא בעיר של נשים, בסיפורו של יתום וגם בספר הזה, בסופו של דבר, נמצאת לפחות גרמניה טובה אחת.