ליום העצמאות, ניסיתי לחשוב על ספר ישראלי בעיני, אולי "התגנבות יחידים", של יהושוע קנז או "אחד מרעננה" של דורון נשר, או "בשבילה גיבורים עפים", וגם "ויקטור ומאשה" של אלונה קמחי שקראתי לאחרונה על משפחה מרוסיה שהגיעה לארץ, יש איזה ספר שהוא ישראלי בעיניכם במיוחד? מקווה שלא יצאתי יאיר לפיד, למרות שחשבתי גם על ״זיכרונות אחרי מותי" הספר שהוא כתב על אבא שלו שהוא אכן ספר ישראלי למדי.

יש מי שיגיד כמובן שכל ספר שנכתב בעברית, או שמחברו ישראלי הוא ישראלי. אני פחות מסכימה עם זה. יש ספרים שנכתבים פה שפחות קשורים להוויה הישראלית ויש כותבים כמו מאיה ערד שחיה בארה"ב ושספריה מאוד ישראלים בעיניי.

כמובן שהבחירה היא מאוד אישית,ואני שייכת לדור מסוים, שנתון 1964, וגדלתי במקום מסוים, בת ים בהתחלה ואחר כך רמת השרון, התבגרתי בשנות השבעים והתגייסתי בתחילת שנות השמונים, עם מלחמת "שלום הגליל". לכן ספרים שמתארים את הילדות שלי פחות או יותר, כמו "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד, מחבר "שואה שלנו", שנולד גם הוא בשנה שלי וגדל בנווה שאנן בחיפה, הוא ספר מאוד ישראלי בעיני, כי הוא מתאר את התקופה בה גדלתי.

אהבתי מאוד גם את "אחד מרעננה" של דורון נשר, ואת "עד שיום אחד" של שמי זרחין, שמתארים שניהם את ילדותם שלהם וכמו בספרים טובים רבים את ילדותם והתבגרותם של אחרים.  אהבתי גם "אם יש גן עדן" של רון לשם, שהיה בו קול בקורתי ואחר.

ישראל היא ארץ של מהגרים, ולכן חשבתי גם על אלי עמיר וסמי מיכאל שני סופרים שבאו מעירק והפליאו לתאר את חוויות ההגירה וישראל שלהם.  ב"תרנגול כפרות" ומפריח היונים" של אלי עמיר, וב"חצוצרה בוואדי" של סמי מיכאל, אחד הספרים היפים שנכתבו על החיים שלנו פה.

קול חדש ואחר אפשר לשמוע ב"איך שהעולם נהיה לבן", ספרה היפה של דליה ביטאולין שרמן, המספרת את סיפור השתלבותה או יותר נכון אי השתלבותה של משפחה מאתיופיה בישראל. אם מזכירים סיפורי הגירה, אהבתי מאוד את "ויקטור ומאשה" של אלונה קמחי ו"מט ילדים" של בלה שייר, ואת "דושינקא" של איריס אליה כהן, המטפלים בנושא ההגירה וקשייה מרוסיה לישראל.

עוד שם שעלה לי הוא סייד קשוע בעיקר בספרו האחרון "גוף שני יחיד", על שלל הזהויות שמסתבכות בו.

מהוותיקות יותר, יהודית קציר היא סופרת מאוד ישראלית בעיני, גם ב"סוגרים את הים" וגם "בהנה אני מתחילה" ובעיקר בספרה האחרון "צילה", בחלק הראשון שלו, המספר את סיפור סבתה.  וגם סביון ליברכט בעיקר בסיפוריה הקצרים שתמיד מצליחים לגעת בצמצום שלהם בחיים שלנו כאן.

דורית רביניאן, השמיעה קול מעניין ושונה ב"סמטת השקדיות בעומריג'אן " וגם "בחתונות שלנו", גם ספרה היפה של הגר ינאי "מכונת הנצח של אלכס", הזכיר לי את תקופת השרות הצבאי שלי.

ועוד סופרת שאני מאוד אוהבת היא גיל הראבן, שפרסמה ספר מעניין ממש לאחרונה "אני ליאונה", על ילדה שנולדה באפריקה, הגיעה לישראל ועברה את כל תחנות הישראליות, קיבוץ, ירושלים, חזרה בתשובה, לימודים באוניברסיטה, ומביטה עלינו ספק מבפנים ספק מהצד.

יש גם סופרות שכותבות על ישראל של היום, על חיינו ואהבותינו, הילה בלום שספרה המצוין "הביקור", הוא דוגמה לכתיבה עכשווית על משפחות מורכבות. "סיפור אהבות" של כנרת רוזנבלום הוא גם ספר עכשווי שאהבתי, ו "לילה טוב מרקוביץ" של איילת גונדר שדווקא מחזיר אותנו לתקופת קום המדינה ועושה זאת בהומור ובקסם מיוחדים משלו.

זאת אולי ישראל של היום, מגוונת, רבת פנים, בעלת קולות רבים, שאין בה קאנון וסופרים מטעם, וטוב שכך.