שנים היה לי חלום לנסוע לקרנבל המסכות בונציה. אני אוהבת היסטוריה ופנטזיה והאירוע הזה היה נראה לי מחבר את שניהם. גם לאי בעלי היקר, שהוא תפאורן חלם לנסוע לקרנבל הזה בו התפאורה מתעוררת לחיים וכל העיר הופכת להצגת תיאטרון אחת.
יום ההולדת שלי הוא בפברואר וזו תמיד נראתה לי מתנת יום הולדת מצוינת לעצמי. והשנה כשהתחברו חגיגות החמישים שלי וחגיגות עשרים שנה שלנו יחד. הגשמנו חלום ונסענו.
בבניין בו אנו גרים בהדר יוסף הקמנו השכנים ספריה קטנה בכניסה, כל אחד מניח שם ספרים שהוא לא צריך וכולם מחליפים. כמה ימים לפני הנסיעה קרץ אלי מהמדף בכניסה ספר, עם הכותרת "ונציה היא לא מקום אמתי". טוב ברור שלקחתי, זהו אוסף משיריה של צרויה להב, שרבים משיריה הפכו לפזמונים ואני אוהבת אותם מאוד.
לספר גם הקדמה מעניינת מאת אריאל הירשפלד ויש בו גם סיפור קצר מילדותה של להב, ואוסף שירים שנהניתי מאוד לקרוא, חלקם מוכרים וחלקם היו חדשים לי.
וכך כותבת צרויה להב על הספר – "דרך המשי", "ימי התום", "פרח", "שרה ברחובות", "אף אחת", "אופליה", "רומיאו", "על הגשר הישן" – כל השירים האלה והרבה אחרים, ידועים כמותם, פחות ובכלל לא, מקובצים כאן, בספר מבחר השירים שלי. כולם חלקים בסיפור, סיפור אחד, כפי שאני רואה אותו, מרגישה, מבינה, מספרת אותו. הסיפור שלי.
והנה מורכבות אחת שיש בו: חלקו – החלק המפורסם יותר – הוא לא רק שלי. מי שמביאים את השירים לקהל הרחב, ובגדול, הם המוזיקאים המופלאים והזמרים הגדולים שמוצאים בהם את עצמם, מלחינים ומבצעים אותם והופכים אותם לשלהם. והקהל משייך את השירים לעצמו. אנשים מזדהים עם מה שהם מרגישים בהם ויודעים.
אני מודה שעד לפני כמה שנים הסידור הזה סיפק אותי בהחלט. מאוד נוח היה לי להיות מוגנת מאחור כשהזמרים בקדמת הבימה עם מה שהטקסטים שלי אומרים. אבל הכול משתנה, גם אני, גם מה שאני רוצה ועושה. והספר הזה, כמו דיסק הבכורה שלי (לדורותיי!) – לא אותה אני – שיוצא עכשיו במקביל לו לאור ולאוויר, הם יציאה חשופה אל הקהל הרחב. בלי צורך בהגנה, בקדמת הבימה, אומרת את שלי בעצמי.
והיא אומרת את שלה כל כך יפה, ציטוט קצר מהשיר ששמו הוא שם האוסף "ונציה היא לא מקום אמתי"
"כי היופי
מתפוצץ שם באור שקיעה הוזה
זורח ברחובות שטים ומצלצל
למה אני נחלשת ביופי כזה –
ארמונות במים פנסים בערפל"
ספר נפלא ושיר נפלא.
ובאמת אין כמו היופי הזה, ארמונות במים, פנסים בערפל.
הבתים, החנויות, הסמטאות, התעלות, הגשרים, האוכל, התחפושות. עדיף לתת לתמונות לדבר.
ואחרי שחזרנו מכל היופי הזה, קבלתי הזמנה ל"מל ומישל", מסעדה איטלקית מצוינת שמדי יום רביעי הופכת ל"באקארי" ונציאנית.
ה-'באקארי' הם ברי האוכל המסורתיים של ונציה, שהתפשטו עם השנים לכל צפון איטליה והם מתאפיינים בבר מרכזי שעליו ויטרינת זכוכית ובה מוצגות לראווה מגוון של מנות שנקראות צ'יקטי, "פינגר פוד" ומעדנים קטנים נוספים מהמטבח האיטלקי. את הצ'יקטי נהוג להשלים ביין והוא מוצע, באופן מסורתי, בכוסות ובמחירים נגישים במיוחד. ליד המלון שלנו היה בר קטן ושמח שכזה, ומהבוקר עד השעות הקטנות של הלילה הייתה שם חגיגה.
גם ב"מל ומישל" בכל יום רביעי, החל מהשעה 19:00, תוכלו למצוא בטרטוריה ויטרינה גדולה שנבנתה במיוחד למאורע ובה מבחר רחב ומגוון של צ'יקטי, מנות איטלקיות קטנות, במחירים נגישים. האווירה במקום באמת מאוד נעימה, יש בר עם מנות קטנות וטעימות, סוג של "טאפאס", אלכוהול לא יקר ומוזיקה.
הלכתי עם חברה, לחגוג את יום ההולדת שלה ויחד אכלנו בין היתר, כי אנחנו מאוד אוהבות לאכול: ארנצ'יני- כדורי אורז ממולאים אפונה ונענע, מולים בתחמיץ, ברוסקטה, דג מצוין ולקינוח טירמיסו שהיה טעים לפחות כמו אלו שאכלנו בונציה.