לפני כחמש שנים חברה הזמינה אותי ליריד המעצבים של עמותת "רוח נשית" בנמל תל אביב, יום נעים, קצת ים, בגדים יפים, קפה עם חברה מה רע. הצטרפתי אליה בשמחה, כך הכרתי את "רוח נשית". את הבגדים שקניתי אני כבר לא זוכרת, אבל בבית קראתי את החומר שלקחתי והבנתי שמצאתי את העמותה שחיפשתי.
זה קרה בדיוק כשהילד שלי גדל וכבר לא הייתי חייבת לצאת בדיוק בשלוש וחצי מהעבודה כדי לקחת אותו מהצהרון ולבלות איתו את אחר הצהריים. בכיתה ה' הוא כבר חזר לבד מבית הספר, חימם לעצמו אוכל ובאופן כללי התחיל לנהל לעצמו את החיים. אני המשכתי להגיע הביתה בארבע מכוח ההרגל אבל שמתי לב שעד שבע, שמונה הוא כבר לא ממש צריך אותי. פתאום התפנו לי אחר הצהריים וחיפשתי משהו בעל משמעות לעשות איתם. וכך הגעתי ל"רוח נשית".
פניתי לעמותה ולאחר ראיון הוזמנתי לקורס מנטוריות, באחד המפגשים חיפשו מתנדבות לעזרה בהעברת קורס מחשבים, התנדבתי ופגשתי נשים מקסימות גם "משתתפות" וגם פעילות. לרוב הנשים שהגיעו לקורס היה זה מפגש ראשון עם עולם המחשבים. כחלק מהאלימות הפיזית, הנפשית והכלכלית שהופעלה עליהם, רובן לא עבדו או שעבדו בעבודות לא מתגמלות כמו ניקיון וטיפול. אחד החסמים שמנעו מהם לחפש עבודה היה חוסר היכרותן עם המחשב, שהיום זה באמת כמו לא לדעת לקרוא ולכתוב. בקורס הייתה מדריכה, מתנדבת גם היא וצוות נשים שעזרו לכל אחת באופן אישי. לאט, לאט, הרתיעה נעלמה, הן למדו לכתוב בוורד, לפתוח מייל, לגלוש, דברים שרובנו למדנו תוך כדי תנועה ונראים לנו בסיסיים לגמרי. תוך כדי המפגשים נוצר לי קשר מיוחד עם אישה נקרא לה אירית, שעברה גירושים לא קלים במהלך הקורס. וכך כשסיימתי את קורס המנטוריות היה לי ברור מי תהיה ה"משתתפת" שלי.
אז מה זה בעצם משתתפת? כל אישה שעברה (אני לא אוהבת את המילה חוותה בהקשר זה, אלימות זו לא חוויה) אלימות, מינית, נפשית, פיזית, כלכלית יכולה לפנות לעמותת "רוח נשית" התומכת בנשים נפגעות אלימות לעצמאות כלכלית. בין שאר השירותים המוצעים לה היא יכולה לקבל ליווי של מאמנת או מנטורית. מנטורית בניגוד למאמנת היא אישה שאינה דווקא מתחום טיפולי, היא כמו חברה, בגובה העיניים, אישה עם ניסיון תעסוקתי, מסגרות תמיכה, קשרים, מודעות פמיניסטית (במקרה שלי) ורצון לעשות משהו, לגעת בחיים של מישהי. ההתחייבות היא למפגשים שבועיים של כשעה וחצי למשך כשנה.
אירית סיפרה לי את סיפורה, לא תמיד היה לי קל לשמוע, ובעיקר ניסיתי לא להיות שיפוטית. לא הייתי במצבים כאלה ואני לא יודעת מה הייתי עושה. בעיני היא הייתה גיבורה על כך שהצליחה להיפרד מגבר אלים ולגדל שלושה ילדים מקסימים. היא עבדה אז במשרה חלקית בניקיון, והייתה מוטרדת גם מכל נושא הגירושין, חלוקת הרכוש ומהעצמאות החדשה שלה שכמה שהיא מקלה היא מפחידה מאוד לפעמים.
ניסינו יחד לחשוב איזה כיוון מקצועי יתאים לה יותר. הכיוון שבחרנו היה טיפול בילדים, יש לה ניסיון בזה והיא אוהבת את זה. למרבה המזל היא פוטרה מעבודת הניקיון ולאחר חיפוש עבודה החלה לעבוד כמבשלת בגן ואחר כמטפלת לילדים במשרה מלאה. כל זה היה מלווה בהמון פגישות, טלפונים, "ימי כיף" לפעמים, כמו בפעם ההיא שהיא באה ברכבת ונסענו לבית מלון בהרצליה שם היה ספר שסיפר נשים בהתנדבות. הלכנו לשבת ליד הברכה לחכות לו שיתפנה ואירית אמרה שהיא כבר לא תוכל להגיד שהיא לא הייתה במלון הקיץ…
במקביל התנדבתי בבזארים, קידמתי את העמותה דרך מקום העבודה שלי והרגשתי שסוף סוף אני יכולה להיות גם פמיניסטית מעשית. אין לסיפור הזה ממש סוף, זה תהליך, אירית ממשיכה להיעזר בשירותי העמותה, ואנחנו כבר מזמן הפכנו לחברות. מה שאני למדתי בין היתר, זה שהנפגעת (גם קורבן היא מילה שאני לא אוהבת) יכולה להיות אני, את או כל אחת מאיתנו. זה שובר המון סטיגמות ודעות קדומות לגבי מה היא ומיהי נפגעת. כשהגעתי להתנדב בקורס המחשבים ניסיתי לערוך לעצמי מבחן קטן, כל פעם שאישה נכנסה לנחש אם היא משתתפת או מתנדבת, לפעמים הסטיגמות עבדו ולפעמים לא. בעולם שלנו קשה למצוא אישה שלא נפגעה בצורה זו או אחרת. פשוט לחלק מאיתנו יש יותר משאבים, פנימיים או חיצוניים, רשתות תמיכה, כמו משפחה תומכת, חברות, מקום עבודה ולפעמים פשוט מזל.
בסוף השבוע הזה יערך היריד השנתי של העמותה, שוב בגדים, נעליים, תכשיטים במחירים מצחיקים וגם מתחם שמלות כלה. תבואו זה כיף. ואם הפוסט עשה לכם חשק תמיד יש מה לעשות, היכנסו לדף הפייסבוק או לאתר ותשנו לכן ולעוד מישהי את החיים לטובה.
