במקום לבנות חומות, צריך לבנות גשרים.
בן כפיר, בן זוגה של אחותי, איבד את בתו יעל כפיר בפיגוע. בהתחלה הוא רצה למות, אחר כך הוא רצה לנקום, ליד הבית שלו היה אתר בנייה וכל מה שהוא רצה בהתחלה זה להרוג את הפועלים שם. אחר כך הוא הבין שאין טעם. הטעם היחיד זה לנסות ולהיאבק שלא יהיו יותר ילדים מתים.
הוא הצטרף לפורום המשפחות השכולות, עמותה של הורים יהודים וערבים, ישראלים ופלשתינאים שאיבדו את היקר מכל ומנסים לפעול יחד, שעוד אנשים לא יצטרכו לעבור את מה שהם עוברים.
אני יכולה רק לשתף דברים שאמר בכתבה שהתפרסמה עליו בעיתון הארץ:
"חיכיתי שיעל תתקשר. כל פעם שהיה פיגוע, לא חשוב איפה, היא הייתה מתקשרת הביתה, שאדע שאצלה הכול בסדר. אבל היא לא התקשרה. אחרי חצי שעה התקשרתי לפלאפון שלה והגעתי לתא קולי, אז התקשרתי למשרד שלה והיה תפוס. התקשרתי למפקדים שלה וגם היה תפוס, אז חשבתי שהם עסוקים בגלל הפיגוע.
רק שבועיים אחרי זה נודע לי שאחד מהמפקדים שידע שיעל ועוד ארבעה חיילים שלו נהרגו, כל כך לא רצה לשקר לנו בטלפון שהוא נתן פקודה להוריד את שפופרות הטלפון כדי שכל מי שיתקשר מבחוץ יקבל צליל תפוס הטלפון המשיך לשתוק.
הערב ירד וכבר היה חושך, וככל שעבר הזמן חילחלה בי ההכרה שיעל לא תתקשר אף פעם. בסביבות רבע לתשע פתאום שמעתי רשרוש בקומת הקרקע. הצצתי מעבר למעקה ובתוך הים של החושך הגדול ראיתי שתי צלליות. שני קצינים. שאלתי אותם: למה באתם רק עכשיו? אני מחכה כבר מרבע לשש.
"במשך שבוע היו פה אלפי אנשים שאת רובם לא הכרתי. אחרי שבוע הבית התרוקן ואני זחלתי למיטה והחלטתי שאני לא רוצה לחיות יותר. זה הרגע של השבירה. זה היה בכי בלתי פוסק ובלתי נשלט, זה היה כעס נורא על כל העולם. כעסתי על הפלסטינים שרצחו לי את הילדה, כעסתי על צה"ל ועל כוחות הביטחון שלא מנעו את הפיגוע, על המדינאים בשני הצדדים. מבלי להיות אדם דתי, כעסתי על אלוהים. וכעסתי על עצמי, איך הצלחתי לפספס את התפקיד הכי חשוב שלי כהורה לשמור על הצאצאים שלי. הפסקתי לענות לטלפונים.
"מעל הכול, הייתי מלא ברצון לנקום כי אין דבר יותר טבעי מרגש הנקמה. אנחנו לא פראיירים. עשו לנו – אנחנו רוצים לנקום. ואין דבר פשוט מזה. יש לי שני אקדחים. אני צלף לא רע. לא רחוק מכאן היה אתר בנייה עם פועלים פלסטינים ואני ישבתי ותכננתי איך אני קם בבוקר, מתלבש יפה, לוקח את האקדחים והולך לשם והורג חמישה פלסטינים.
"עברו עלי כל כך הרבה לילות בלי שינה שנתנו לי המון זמן לעבד את הרעיון, והגעתי למסקנה שאני לא סופרמן. אני אולי יכול להשפיע על העתיד, אבל אין לי אפשרות להשפיע על העבר. גם אם ארצח חמישה או חמישים או את כל הפלסטינים בעולם, את יעל אני לא אקבל בחזרה. הדבר היחיד שאשיג זה שבני המשפחות שלהם ירצו לנקום בנו, הישראלים. אני במו טיפשותי, במו ידי, מכניס את עצמי לתוך מעגל שאני נוקם בהם והם נוקמים בנו ולנקמה לא יהיה סוף.
בתהליך כזה, שנמשך שבועיים וחצי, הגעתי למסקנה שהנקמה היא לא הפתרון. אבל כשקורה לך משהו כזה בחיים, כשרוצחים לך ילד, ההרגשה היא שהשמים נפלו. נורא רציתי לעשות משהו ולא ידעתי מה".
לקראת השלושים פרסמה המשפחה מודעה בעיתון, והודתה לאלפים שבאו לנחם, ששלחו מכתבים ומיילים, שהביאו צילומים של יעל, שסיפרו עליה. בתחתית המודעה נכתב: "קירובו של השלום יהיה נחמתנו".
עבר איזה זמן והדואר מביא לי מכתב מכפר סבא,מאם שכולה, שביקשה לשוחח איתנו. הייתי במצב צבירה של סמרטוט, והמכתב נשאר על שולחן העבודה. רק אחרי חודש-חודשיים התקשרתי אליה. היא סיפרה לי שהיא פעילה בגוף שנקרא פורום משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות למען שלום, פיוס וסובלנות, ואמרה שיש סמינר סוף-שבוע בנוה שלום. אמרתי לה: עם מי את רוצה שאני אעשה שלום, עם אלו שרצחו את הבת שלי?"
הוא סגר את הטלפון בלי שום כוונה להגיע למפגש של הפורום, אבל איכשהו, כשהגיע היום, מצא את עצמו אורז מזוודה ונוסע. "הכרתי חבורה נפלאה של ישראלים ופלסטינים שכולם איבדו קרוב משפחה כתוצאה מהסכסוך הישראלי-פלסטיני והחבורה הזאת נתנה לי את הטעם לצאת בכל בוקר מהמיטה".
למי שרוצה לקרוא עוד, הקישור לכתבה, כאן.
נקמה עוד לא החזירה אף אחד לחיים, היא רק מייצרת עוד כאב ומוות.
צריך איכשהו לסיים את המעגל הזה כל אלימות באה ממצוקה, מצעקה שלא נשמעת, מייאוש, מאבדן תקווה. מצורך שלא נענה. מהצורך לביטחון, לבית, לחופש, לכבוד.
מגיע לנו ולילדים שלנו חיים יותר טובים במקום הזה. מגיע לנו מנהיגות אחרת. בשם האימהות, האבות וכל מי שחי כאן, צריך להפסיק את האלימות הזאת.
תמונה מאתר שאטרסטוק